אני בן 17, מלא אידיאולוגיות, עקרונות ורעיונות, "לא להיות כמו
כולם". כל האנשים שאני מכיר ורואה נראים לי בדיוק אותו דבר,
אחד - אחד. כולם עובדים באותה צורה, לומדים באותה צורה ומתים
בדרכים שונות, אך עם אותה תחושת החמצה. אבל מה אני יודע.
גורמים לי להרגיש כאילו כל מי שלא הולך בדרך זו לא מצליח ונשאר
בלי כלום. אבל זה לא נכון לדעתי. לדעתי יש דרכים אחרות וצריך
לשנות את העולם.
אבל אני יודע, למרות שאני אוהב לשקר לעצמי. שאני, אבי בן שלום,
בן 17, מטר שמונים, שיער חלק חום, עיניים ירוקות. אני, אהיה
בדיוק כמו כולם ואמות, בגיל די מבוגר, כנראה מסרטן. אני אעשה
בצבא כל מיני שטויות שיראו לי חסרות חשיבות, ואז אעלה בדרגה
ואשתחרר. אלמד באוניברסיטה, אקבל ציונים בינוניים, אעבוד
בעבודה בינונית עם משכורת קצת מעל הממוצע. בטח אשא לי אישה
בגיל שלושים, כי חייבים אישה בגיל שלושים, שתהיה הכי קלה
להשגה. בטח יקראו לה שרה או אורית. נוליד 3 ילדים, אחד אוטיסט
ושתי הבנות האחרות בסדר. האוטיסט יסבול בבית ספר ונעביר אותו
בגיל 10 למוסד מיוחד עליו נוציא את כל כספנו, ואז נשכח ממנו.
ונתעסק בשתי בנותינו, נפתח את חשיבתם, נחנך לפי הספרים שנקנה,
איך שה"מומחים" חושבים לגדל ילדים. ושיגיעו לתיכון נסביר להם
ברכות שצריך לזרוק את כל העקרונות שלהן ולהיות כמו כולם. נגיד
להן מה ללמוד, והם גם ימותו או מסרטן או מתאונת דרכים. ואנחנו
נזדקן, כאילו בשמחה...
חכו!
אם אני יודע את כל זה, אז למה להמשיך. אני לא אוהב את זה.
ועכשיו שאני חושב על זה, אני רוצה להקיא מכל השגרה הזו שתהיה
לי. זה לא יהיה כיף. להתאבד זה פשוט מידי, ומה יותר שגרה
מלראות חושך כל הזמן. כי די לשקר לעצמכם! אחרי המוות אין כלום,
באסה.
אז אני יודע שבסוף יש שגרה, ושאם אלך כמו שהעולם תכנן אז אהיה
עוד ירמי מנחם או גורן אברהם, אני יודע שאתם לא מכירים אותם,
הם לא עשו שום דבר בחיים שלהם, הם חיו בשגרה מטורפת ובסוף
נשברה השגרה יחד עם המפרקת כשהתנגשו חזיתית בכביש הערבה.
רגע, מה אני רוצה בעצם? קצת הכרה מהעולם? הגשמה עצמית? כסף?
מה? כן אני רוצה הכל. מי מכם לא רוצה את זה, לא באמת תרימו
ידיים.
כמובן. אף אחד.
אבל אני רוצה להשיג את זה בדרך שונה. לא בקו ישר.

פתאום קם אדם בקהל של המאה עשרים אנשים שבאו לראות את הנער בן
השבע עשרה מרצה. הוא היה כבן ארבעים וחמש, לבוש היטב. הוא
התחיל לצעוק ולקלל את הבחור הצעיר על הבמה. אותו אדם, כך אני
יודע כיום הגיע בטעות אל ההרצאה הזו במחשבה שהוא יושב בהרצאה
על חוק המשיכה, שזה הנושא בו הוא מתמחה. האדם היה יכול לצאת
ברגע הראשון בו קלט שזוהי לא הרצאתו, אך משהו משך אותו. הוא
פשוט שמע את סיפור חייו בקצרה מפיו של ילדון בן שבע עשרה שעוד
לא סיים תיכון. הוא זה שהלך לאוניברסיטה, קיבל ציונים
בינוניים, נישא לשרה, הוליד שלושה ילדים - אחד אוטיסט, חינך
לפי ספרים ולפני שבוע התגלה אצלו סרטן. כאב לו כל כך לשמוע איך
בזבז את חייו. הוציא אקדח והרג את ידידינו אבי בן השבע עשרה.
באותו רגע שבר את שגרת חייו, את שגרתו של אבי, את שגרת משפחתו,
שגרת הקהל, שגרת צופי החדשות, קוראי העיתונים, שגרת המדברים,
שגרת המקשיבים, שגרת תושבי הארץ, שגרת תושבי חו"ל. הידיעה על
המקרה הגיעה לכל מקום, הרצאתו של אבי פורסמה בעיתונים בעשרות
שפות.

אני אוהב לחשוב, שאבי טעה, ושהחושך שבמוות לא יהיה כל כך נורא,
ושהוא עכשיו מחייך לו ונרגע בעולם ללא שגרה.