כשהייתי בהונדורס, התאמנתי בצלילה חופשית. כשאתה יורד למטה, זה
מדהים, אין בועות והדגים מתקרבים אליך בלי לפחד, אתה ממש יכול
לגעת בהם,לשחות איתם יחד, הכל נראה שליו יותר, עדין יותר, רגוע
יותר. זה בכלל לא כמו צלילה רגילה. כשאתה יורד למטה אתה צריך
לרדת בצורה הכי יעילה של הגוף, כל תנועה צורכת חמצן יקר כל כך,
כל תנועה מחושבת כדי להביא אותך בדיוק אל המטרה, אין תנועות
מיותרות. ואז כשאתה כבר שם למטה, זה שווה כל רגע, השקט הזה,
השלווה הזו, אתה בכלל לא רוצה לעלות יותר חזרה, הירוק טורקיז
והשמש שחודרת דרך המים הצלולים, הצהוב של הדגים הקטנים
הזוהרים, השקט, אתה מרגיש חלק מהטבע, איתו ביחד, אתה עושה את
זה בעצמך לבד, טבעי, בלי שום עזרים מעשה ידי אדם, אתה והטבע
בכוחות שווים. ואז כשאתה מרגיש שאתה חייב לעלות, זה תמיד רגע
אחד מאוחר, הדרך למעלה נראת פתאום כל כך ארוכה, אתה רק מחכה
שהראש כבר יצא מעל למים ותוכל שוב לנשום. הכל מתגמד לנוכח
הרצון הזה לחיות, לנשום, פתאום כל שאר הדברים בחיים נראים לא
חשובים ומינוריים כשכל מה שאתה רוצה זה את השאיפה הבאה של
האוויר אל תוך הריאות, ואתה עדיין לא בחוץ, נראה לך שכבר הגעת
אבל עדיין לא. זה נותן לך כזאת פרספקטיבה שונה על החיים. רק
עוד נשימה אחת ודי, זה כל מה שאתה מבקש, זה כל מה שאתה צריך
שום דבר יותר.