כשאני פוקחת עיניים כל בוקר, אני יודעת מה הייעוד שלי.
אני יודעת בשביל מי אני חיה, בשביל מה אני חיה.
כשאני פוקחת עיניים כל בוקר, אני יודעת שהם לא יאכזבו אותי אף
פעם.
הם היחידים שאני יכולה לסמוך עליהם. הם היחידים שבאמת מבינים
אותי.
העולם שלי הוא עולם מורכב, מופלא, מלא משמעות.
העולם שלי תמיד צודק.
העולם שלי הוא כל גורלי.
העולם שלי נקרא טורנאנטה. (tornante)
הם מאכילים אותי בכוח ושלמות עצמית.
בתמורה, אני מעניקה להם מתנות.

אני יושבת במרכז החדר, עם הפנים ישר, עיניים קפואות.
אני נכנסת לטורנאנטה.
"את צריכה לנקום."
במי אני צריכה לנקום?
"את יודעת במי את צריכה לנקום."
נכון. אני יודעת. במי שטימא אותי לנצח.
"את צריכה להרוג אותם בחכמה. את כולם. השתמשי בחולשה הגדולה
ביותר שלהם".


אני הולכת ברחוב לבושה בשמלה הטובה ביותר שלי.
שמלת סאטן בצבע ארגמן.
טורנאנטה איתי.
אני נושאת איתי ועליי את הנשק הסודי.
זהו סם ששום רוקח לא ערבב מעולם.
זהו סם התשוקה.
אני צועדת בצעדים נחושים, רגליים איתנות וארוכות.
רגל אחר רגל, עקב אחר עקב. בעדנה, בנשיות.
לפתע ניגש אליי בחור.
"סליחה, אני יודע שזה קצת פתאומי, אך תהיתי לעצמי אם גברת
עוצרת נשימה שכמוך עושה משהו מיוחד מחר בלילה?"
אני מחייכת. לא ציפיתי שזה יהיה כ"כ קל.
"אתה מזמין אותי לצאת?"
"אני מניח שכן". הוא מחייך.
"היום, אתה עושה משהו? כי בדיוק התבטלו לי התכניות".
"התמזל מזלך. היום אני פנוי".
התמזל מזלי. מה הוא חושב לעצמו לעזאזל. אמשיך לשחק את המשחק.

אנחנו סועדים במסעדה ואני לוחשת לו באוזן:
"קח אותי לביתך."

אנחנו נכנסים לחדר המיטות שלו.
אני מפשיטה אותו.
הוא מנסה להפשיט אותי.
אני אומרת לו:
"לא, אני המלכה".
הוא אוכל את הפיתיון.
אני קושרת לו את העיניים וקושרת אותו למיטה.
אני מורידה לו את תחתוניו.
מולי עומד איבר קשה ואדום.
אני מוציאה סכין קצבים וכורתת את הדבר הזר הזה.
הוא צורח.
דם מתפרץ לכל עבר מהאיבר החלוש שלו.
המיטה מתמלאת דם, המצעים ספוגים.
האיבר מוטל לצד המיטה כמו אבן.
אני מכסה את אפי, אוספת את האיבר, ומכניסה אותו לתיק המבצעים
שלי.
דם נוזל מהתקרה ישר עליי.
אני נתקפת חלחלה, ובורחת הביתה.

אני בבית.
אני לוקחת את האיבר המדמם, מכניסהו לצנצנת, ושמה אותה במקרר
בתא סודי.

יום חדש.
אח שלי נכנס לחדר ומעיר אותי.
"לא רציתי לתת לך לישון יותר מדי, אחרת לא היית נרדמת בלילה".
מאז שאמא ואבא נהרגו בתאונה נעשינו יותר מלוכדים.
אני מכינה לו ארוחת בוקר, ואנחנו מחליטים ללכת לקניון.
אנחנו אוכלים, והוא רוצה ללכת לסרט.
אנחנו יושבים בסרט, ואני מתכננת את הציד הבא שלי.
אני כמעט שלא שמה לב לעלילה של הסרט המוקרן בבית הקולנוע.
אני מרוכזת בעלילה של הסרט המוקרן במוחי.
אני מחזירה אותו הביתה ומשכיבה אותו לישון.
לילה.
אני יוצאת.

אני מוצאת את הקרבן השני במועדון.
אנחנו נכנסים לביתו, ואני משחזרת את הצעדים המדויקים שעשיתי
אתמול.
הפעם אני מוציאה סכין מנתחים, וחותכת את האיבר בעדינות לכל
רוחבו.
אני חוזרת הביתה, ומכניסה את הצנצנת למקרר.

בקרוב מתחילה שנת הלימודים.
אני לוקחת את אחי לקנות לו ציוד חזרה לבית הספר.
הוא מאוד שמח שאנחנו מתקרבים.
הוא מחייך כל הזמן.
אני שמחה על כך.
שמחה על כל חיוך שלו.
קשה לילד לגדול בלי אמא ואבא.
אני לו אם וגם אב.
והוא- מחייך אליי ללא היכר.
הוא לא יודע מה מתבשל לי בראש.
הוא לא יודע על טורנאנטה.

אני שוב יוצאת לצוד.
כל לילה.
אני נעשית מקצוענית.
מלאכת כריתת איברי המין הגבריים נעשית קלה יותר ומהנה יותר.
לעיתים אני מדמיינת שזה בננה.
לפעמים מלפפון.
יש עגבניות, ויש פלפלים.
כל יום אני מכינה סלט ירקות, או קוקטייל פירות.
אני חותכת אותם בנחישות ואיטיות.
לאורך, לרוחב, לפעמים אפילו לקוביות קטנות.
הם אוהבים את הסלט שלהם חתוך דק.
אחרי כל ציד אני מכניסה את השלל לצנצנת ושומרת במקרר.
בסוף השבוע יש לי כבר הרבה צנצנות.
אני מוציאה את הצנצנות ושמה אותם להפשרה על השיש.

אני מדליקה קטורת ונרות המסודרים בשתי שורות.
אני מתיישבת ביניהן.
אני קוראת להם.

אני מציתה איבר אחד.
האוויר כולו מדיף ריח בשר חרוך.
האלה מטה(meta) קיבלה את המתנה שלה.
אני מעניקה מתנות לאלות אודיארה (odiare), רזיסמו (razzismo),
קטיבו (cattivo) והשאר.
אני מקווה שאלי טורנאטה שבעי רצון.

עכשיו, כשמילאתי את המשימה שלי, אני הרבה יותר שלמה עם עצמי.
אלי טורנאנטה תמיד צודקים.
עכשיו אני יכולה להיות שם בשביל אח שלי ולגדל אותו כראוי.
אני הולכת לישון עם חיוך.

בוקר.
אני עדיין מרגישה בנוכחותם. משהו לא בסדר.
הם קוראים לי.
"ילדה. ילדה קטנה, יש לנו משימה בשבילך"
עוד משימה?
"עוד לא השמדת את כל הגברים."
השמדתי מספיק! מספיק!
השלמתי את משימתי. אני שלמה עם עצמי. נתתי לכם מתנות.
"את צריכה לנקום".
במי אני צריכה לנקום?
"במי שטימא אותך. במי שפרץ לגופך ללא אישורך".
כן. אני צריכה לנקום.
עוד כמה איברים אני צריכה להביא לכם?
"את צריכה להביא לנו את כולם. את צריכה לנקום בכל הזן הזה. את
צריכה להרוס כל איבר מין גברי שקיים בעולם זה, על מנת להבטיח
שעוד בחורות כמוך לא יחוו את הנורא שחווית."
כן. אעשה זאת.
אני מלאת הכרת תודה.

אני הופכת למכונת עינויים אנושית.
תא מתכתי נוקשה של סאדיזם פוטוריסטי.
אין לי אינטרסים.
אין לי רצונות.
יש לי יעד.

אני קונה עוד מקררים לאכסון המתנות.
אח שלי לא מבין מאיפה התשוקה הזאת למקררים פתאום.
אני מסבירה לו שמבחינה פואטית מקרר הוא עצם מאוד לירי ונוגה,
ואני מתחברת אליו.
קשה היה לו להאמין לתחביב המוזר הזה לפתע.
האלים לא מוכנים לחשיפה.
אני נאלצת להוכיח את אמינותי.
אני מצלמת אלפי תמונות של מקררים.
פתוחים. סגורים. חצי-חצי.
בשעת אשמורת, באמצע היום.
את התמונות אני תולה בחדרי, ואף מגדילה וממסגרת, ותולה גם
ברחבי הבית.
אני צועדת במסדרון הארוך בביתי.
מצד ימין תלויה על הקיר תמונה של מקרר.
המקפיא שלו פתוח לרווחה והוא פולט אדי קיפאון.
אני מביטה על התמונה דקות אחדות.
בלי משים מתפשטת תחושה חמימה בבטני ובבית חזי, וחולשה אופפת
אותי ומחלחלת בדמי.
אני מתעלפת.

"ילדה קטנה, ילדה עדינה, התעוררי".
הם שוב קוראים.
"אנחנו גאים בך. הצלחת להשמיד את כל הגברים בטווח אלפי
קילומטרים מכאן. את כמעט בטוחה."
כמעט?
"השמדת את כולם, זה נכון. למעט אחד."
ומי הוא?
"אחיך."
זה לא ייתכן. זה אחי שלי. בשר מבשרי. איני יכולה לעשות זאת.
"כרצונך. זכרי שלא תהי זכאית לביטחון, הגנה והשלמות העצמית
המובטחת לך. לעד תנדדי עם נפש שסועה כשספק בלבך."
אני צורחת. אני טרופת דיעה. אני מאבדת אחיזה. זורקת את כל
הצנצנות עם האיברים. משליכה אותן לכל עבר.
אחת פגעה בקיר והתפוצצה.
דם בכל מקום.
אני מנתקת את כל המקררים.
אני ונדליסטית. זורעת הרס בכל מקום שכף רגלי דורכת בו.
נאנקת מכאב. שוברת הכל.
דם בכל מקום, איברים כרותים על הרצפה, חלקי מקררים שבורים.
מקררים בכל מקום. מקררים הוזים בכל מקום. מקררים זועקים זעקות
כאב. מקררים מדממים.
גדמי איברים משמשים כמכשירי אכסון ושימור.
רסיסים מתכתיים.
אני נפצעת.
מתוך גופי פורצים בפראות נתיכי חשמל. כבלים. אדומים וכחולים.
פי נפער לרווחה. פולט מתוכו אדי קיפאון לבנים-לבנים.
עיניי קריסטליות וריקות.
שיערי סומר ואני טווה הלם חשמלי לכל עבר.

אני מתעוררת במיטתי שלי ולצדי אחי המודאג, אוחז בידו כוס חלב
ומגיש לי.
אני מעיפה את החלב מידו והוא מתפרץ לעבר חלקיקי האוויר העוטפים
אותנו,
ויוצר שביל חלב אדום.
אני תופסת זכוכית וקרבה עמה לעבר אחי.
הוא מופתע ונשימתו נעתקת.
אני מצמידה את הזכוכית לצווארו.
אני משכיבה אותו על המיטה.
אני פושטת את מכנסיו ומצמידה את שבר הזכוכית לעורו.
הוא לא מוציא הגה. כמי שחתכו לו את מיתרי הקול.

אני לא מסוגלת.
אני ננעלת בחדרי ומתחבאת מתחת למיטה.
מדוע אתם עושים לי את זה?
אני צועקת לעבר התקרה.
"את ילדה טיפשה ורכושנית. את ילדה חולנית. את ילדה לא בריאה".
אני מכה ראשי בשתי ידי.
אני הולמת ראשי בקיר בעצמה. שוב ושוב.
דם מחלחל מקודקודי.
אני נשכבת על המיטה ונאנקת מכאב.

הפסקת חשמל.
אני יוצאת מחדרי לעבר הסלון.
מביטה מהחלון ומבחינה באורות הבוקעים מהבתים האופקיים.
כנראה קפץ הפקק.
אני מתכוונת לפסוע לעבר ארון החשמל ולהרים אותו, כשלפתע משהו
מושך את תשומת לבי.

אני מתקרבת לעבר החלון ומביטה באורות הבוהקים.
אני מניחה שתי ידי על דופן מתכתית וקרה.
אני מיישרת מבטי לעבר הכביש הראשי העובר בדיוק מתחת לבניין.
אני חושבת לעצמי:
"מעניין מאוד. הדרך נראית כה ישרה. כמעין סרגל מונוטוני.
המכוניות נוסעות על הכביש החלק בשלמות מפליאה. כאילו הן בטוחות
בעצמן. כאילו יעודן ברור להן מראש.
איך זה שלא שמתי לב שהכביש נראה כ"כ ישר מחלוני? ללא עיקולים,
ללא תלאות. פשוט וישיר? ואילו יודעת אני כי מחוץ לביתי, אם
מיישרים מבט לעבר אותו הכביש, מבחינים בכך שבהמשך הכביש ישנם
מספר לא מבוטל של עיקולים."

לפתע עולמי הבטוח, טורנאנטה, הופך מנוכר וזר לי.
אני מרגישה קיפאון בכל גופי.
אני מרגישה שאני צריכה לשכב.
אני לא מצליחה להגיע לחדרי וגופי קופא באמצע המסדרון עמוס
תמונות המקררים.
אני נופלת שדודה ארצה.

אני קמה לנוכח צעקות משוועות שצלילן כקולו של אחי הקטן.
אני אומרת לו:
"בוא. צריכים ללכת."
"לאן?"
"אני אראה לך. בוא."
אני אוחזת בידו וטורקת את דלת הבית הקרה.
אנחנו נכנסים לאוטו.
"כבר מותר לי לשבת מקדימה?" הוא שואל.
"אצלי מותר, כבר שכחת?" אני עונה.
אנחנו נוסעים ונוסעים והוא מספר לי על היום שלו.
אני מביטה על הכביש.
הדרך כה ישרה.
אנחנו מגיעים לעיקול.
כישורי הנהיגה שלי השתפרו פלאים.
אני מסוגלת לעבור אותו.
לפתע הוא פוצח פיו ואומר:
"אנחנו נוסעים כבר הרבה זמן, לאן מועדות פנינו?"
אני עונה לו:
"אתה רואה שם באופק את הנקודה הירוקה ההיא?" אני מצביעה.
"כן" הוא עונה.
"זה לא הייעוד שלנו." אני מחייכת.
"הייעוד שלנו הוא כאן. בתוך האוטו הזה. בתוך שני המושבים
האלו".


12.9.04