אם היו נותנים לי אומץ, במקום את העט הזה...
אם היו נותנים לי תקווה, במקום את הדף...
הייתי אומרת להם, פותחת את הלב, מראה להם שהבועה שהם חיים בה
לא כזאת ורודה, ושהמשפחה שלנו בכלל לא נורמאלית.
זה התחיל כשהייתי קטנה, הייתי מפונקת... אני יודעת, אבל ככה הם
חינכו אותי, אשמתם.
אבא חזר מהעבודה עצבני. ואמא... אמא פשוט הייתה בדיכאונות שלה
(זה קרה לה הרבה באותה תקופה).
הוא חזר, ובאמת שלא התכוונתי לשים את הנעליים בסלון פשוט הייתי
כל כך עייפה מהתחרות כדור-עף שהייתה לנו באותו יום (שאגב
ניצחנו, אבל לא שזה עניין אותם כל כך).
הוא צעק עליי.
חשבתי שהוא יכה אותי עוד שניה, אבל הוא לא הכה, הוא רק אמר
במילותיו "העדינות" שאם עוד פעם אחת זה יקרה ולא אכפת לו שאני
עייפה, אני אוכל ממנו חרא!
אמא... עמדה ממול... ושתקה.

ומאז הנעליים שלי באמת היו במקום...

לפני חודש הייתה לי יום הולדת 16, איך חיכיתי להיות בגיל הזה,
בדיוק יובל היה אצלי, אנחנו חצי שנה ביחד, הוא בא לחגוג לי את
היום הולדת וקנה לי נעליים. את הנעליים שראיתי בשנקין
ושיגעתי אותו שאני רוצה. אז מדדתי אותן בהתלהבות בסלון והנחתי
שם גם את הישנות.
בדיוק כשהתכוונתי לשים את הנעליים במקומם אבא הגיע מהעבודה,
יובל הלך לקנות לי משהו לאכול כמה דקות לפני.
אבא ממש התעצבן...
הוא לא אוהב שהנעליים בסלון...
ולפני שיובל הספיק לחזור עם האוכל... אבא כבר דאג להאכיל אותי
- חרא.
ואמא... שתקה.

אם רק הייתה לי היכולת לעמוד שוב במקום העט הזה, הייתי עומדת
מולו.
אם רק הייתה לי היכולת לדבר במקום הדף, הייתי אומרת לו...
שזה כבר מאוחר מידי להתנצל, לתת יחס או להרשות לי לשים את
הנעליים בסלון.

כי אבא, אני כבר לא צריכה נעליים.