רוצה לעצור, אבל לא יכולה
רוצה להפסיק לחשוב, ולא מצליחה.
רוצה הפסקה,
קצת שקט, קצת שלווה.
לא לשמוע את קולות האנשים,
לא לשים לב לצלילים הבלתי פוסקים.
אני מפסיקה,
לא מחשיבה,
מאבדת את חוט המחשבה,
נעלמת,
לא מוותרת,
ממשיכה להיות אני ולא אחרת.
עוד נושמת,
ונושמת,
מחזיקה את עצמי מעוד איזה...
ואז הוא קורא לי, חודר לי למחשבות,
מנסה להחליט לי אם להיות או, בעצם, לא להיות.
והוא מצליח, ואני לא נהנת.
משהו חונק אותי, והוא לא רוצה לצאת.
לא מספיקה לחייך,
מסתכלת למעלה ומחזיקה לאחר את היד.
והוא מחזיק,
והוא עוזר, והזמן עובר ולא עוצר.
והעיניים אומרת את מה שהלב כן מסתיר,
ושניהם שומרים עליי,
והוא עדיין מחזיק לי את היד.