אני צריך לקחת בלאקרית צעירה תחת חסותי.
ולהרביץ בה תורה. עדיף עם קסוטו עבה.
לא לנסות לשנותה, חלילה, שהרי אי אפשר.
בינינו, איך אפשר לשנות בת נוער מורדת?
אבל לפחות שלא תבזה את עצמה. כי, הרי, מה היא יודעת על העולם?
אני ביזיתי את עצמי, חבוש קולר-ניטים ונעליים צבאיות כשהיא עוד
התלבטה בינה לבינה במי מחיקויי במבה של אסם יש יותר ויטמינים.
כן. זה רעיון מעניין. זה יעביר לי את הזמן כשאני סוגר שבת.
ובכלל, זה יכול להיות סוג של תחביב.
תמיד אוכל לנתק את הקשר כשישבר לי לשמוע בפעם האלף שלחתוך את
הורידים, חמודה, זה מפגיז בכמה שזה מגניב. לא? כן. אני צריך
חיית מחמד. ולאלף כלב זה קשה. כלומר, צריך להשקיע. ומה לי
ולהשקעה? לא הרבה.
מאיפה יהיה לי את הזמן לדחוף לו את האף בקקי כל פעם שפישל. אני
לא באמת טיפוס של עבודה. זה הרבה יותר קל מלגדל גור. זה כמו
טמגוצ'י, זה כמו פוקימון מים. קטן עם עלים. רק לשים אותו
באקווריום ולשחק איתו כשיש זמן, הוא מבסוט. הוא כחול. חייכן.
בכנות, אין הרבה הבדל, אמת ישנה טרחה כשמדובר בהאזנה בלתי
פוסקת להשקפת עולם אלכהוליסטית של ילדה שבקושי יודעת לאיית
אלכוהוליזם. אחת שאמא שלה קונה לה את האל אם לייטס, כי אם לעשן
אז לייט - זה לא בריא. ותשימו לב שאני, כבר עברתי את המשבר
ואמא גילתה שאני מעשנת. יש לי רקורד של מורדת. יש לי קעקוע על
הגב התחתון. של טיפת דם. כי יש בזה אמירה. אני אלך למגמת אמנות
ואראה להם שלצייר את עצמי בעירום, אבל עם הפנים של שרק, אבל
ביפה, זה הכי מורד שאפשר. כמו קמילה. אח, קמילה, קמילה.

כן אני ממש צריך את זה, זה יעשה לי טוב, יתן לי תחושה של שיוך
לעולם, תחושה של מצווה.
תחושה של עכבר שדה.