"גם טינה ישנה יכולה לכתוב סיפור"
- שמואל איציקוביץ' בספרו "הסולחה הגדולה".
אתמול בבוקר, ראיתי חזיר בר מעופף עם כנפיים. התרגשתי מאוד
ומיהרתי להביא מצלמה, אבל כשהגעתי, החזיר נעלם.
בבית הספר, שיתפתי את חברי אמיר בחוויה.
"זה שטויות גמורות!" הוא קבע כשסיימתי את סיפורי.
"למה?" לא הבנתי.
"טוב, קודם כל אין כזה דבר כמו חזיר בר מעופף," התחיל אמיר את
הסברו "ונניח, היפוטית לגמרי, שהיה אחד כזה, הרי כל חוקי
ההיגיון הפשוט מצביעים על כך שלחזיר בר מעופף יהיו זימי רוח
בצווארו שבעזרתם יעוף ולא כנפיים. ואת זה אני לא קובע סתם.
עשיתי על זה עבודת מחקר בכיתה ג'!"
כעוס על קביעותיו החד משמעיות של חברי, החלטתי לגרור את אמיר
למיכאל, המדען המטורף של הכיתה, שיבהיר לו שהוא טועה ואני
צודק.
"אתה, יואב, טועה ואמיר צודק!" אמר מיכאל אחרי שכל אחד סיפר את
גרסתו.
"אבל... למה?" שאלתי בהתמרמרות.
"תשמע, לא שאני שולל את קיומם של חזירי בר מעופפים, אני פשוט
מסכים שהם יעופו בעזרת זימי אוויר. הגיון פשוט!"
זעוף ומתוסכל מכך שחבריי לא האמינו לי, החלטתי לא לספר לאף אחד
על כל העניין, כדי שלא יצחקו עליי.

היום בבוקר קמתי וגיליתי את אותו חזיר בר מעופף שראיתי אתמול,
יושב על קצה המיטה שלי. הוא חייך אלי ורימז לי עם ראשו לגעת לו
בכנפיים.
נגעתי בהן ושמחתי לגלות שהן כנפיים אמיתיות.
"תודה." אמרתי לו והוא התעופף עם הכנפיים שלו, דרך החלון
והמשיך לעוף אל מעבר העננים.