לפני כמה שבועות הוצאתי את הכלבים שלי, בנג'י ודובי, לטיול
ברחובות הרצליה הירוקה.
במהלך הטיול, פגשתי את שלי, שהייתה ידידה טובה שלי.
עמדנו ודיברנו וכדי שהכלבים לא ישתעממו שחררתי אותם
מרצועותיהם.
בנג'י התחיל לנשוך לדובי את הצוואר ואני ושלי המשכנו לדבר.
באיזשהו שלב לדובי נמאס מבנג'י והוא דחף אותו לאמצע הרחוב.
בנג'י לא נרתע כל-כך מאימת הכביש והתחיל לרחרח אותו בקפדנות.
פתאום, משאית נכנסה לרחוב והתחילה לצפור בעצבנות. לבנג'י לקח
קצת זמן לקלוט שהמשאית לא מתכוונת לעצור וכשסוף סוף פתח בריצה
היה זה מאוחר מדי.
המשאית לא עצרה וברחה מהמקום.
דובי התחיל לרחרח את בנג'י וכשקלט שהוא מת, הוא הסתכל עליי
במבט עצוב והתחיל ליילל.
אני נפרדתי משלי ואמרתי לה שאני צריך לטפל בבנג'י.
ידעתי שהוא כבר מת. זה היה די ברור. לא רק שהוא לא נשם, הגופה
שלו גם הייתה מחוצה וכמעט שמחולקת לשתיים. אם זה לא היה בנג'י
הייתי בורח משם בגועל.
אספתי את בנג'י, קשרתי את דובי והלכנו הביתה.
בדרך דובי לא השתין ולא חרבן אלא רק הביט ברצפה. אני ניסיתי לא
להסתכל על בנג'י המחוץ שהיה בידיים שלי.
לא בכיתי. לא נתתי לעצמי לבכות. פחדתי שאם אני אבכה, אז בנג'י
לא יחזור. הוא יישאר ככה תמיד.
יומיים לאחר מכן, נסענו אני ומשפחתי לבית קברות של כלבים.
הקברן היה מאוד נחמד. הוא הסביר לנו שבית הקברות מוכר מטעם
הרבנויות האורתודוקסיות, הרפורמיות והקונסרבטיביות. הוא קרא
לאיזה רב זקן והרב הסביר שיש תפילה מיוחדת לנשמת הכלב.
כשהכל הסתיים, חזרנו הביתה. דובי חיכה במדרגות. הוא נראה עצוב.
הוא תמיד היה עצוב, מאז שבנג'י מת.
אבא התיישב מול הטלוויזיה והתחיל לצפות ב"מי רוצה להיות
מיליונר?".
אמא ויעלי אחותי נכנסו לחדרים שלהן.
כשנכנסתי לחדר, התיישבתי על המיטה, הרמתי את הטלפון ופתאום
הרגשתי שמישהו נושם על הצוואר שלי. הסתובבתי וראיתי את בנג'י.
"בנג'י אתה מת! איך הגעתי לפה?" שאלתי.
הוא רק הביט בי וחייך.
"בנג'י אני מצטער! לא הייתי צריך לשחרר אותך!" התחלתי לבכות.
השתחררתי מכל מה שהחזקתי בימים האחרונים.
הוא התחיל ללקק לי את הפרצוף.
"אתה תסלח לי אי פעם?" שאלתי.
הוא רק הביט בי בתמיהה, כאילו הוא אינו מבין על מה אני מדבר.
"אני אשם בכך שנהרגת! אני אשם!" צעקתי.
לפתע הוא קם מהמיטה וקפץ ממנה אל הרצפה. הוא הרים את רגל ימין
והשתין על ארון הבגדים.
"מה אתה בוכה?" הוא שאל "אני בסך הכל כלב."
הוא יצא מהחדר ומאז לא ראיתי אותו.
לא הייתי צריך לבכות.
מוקדש לכלב בנג'י שמזיין את כל הכלבות בשכונה (אפילו
רוטווילרית!).
|