אי שם בקצה הגלאקסיה, במערכת כוכבים סימפטית למדי, ישנו כוכב
לכת אחד, לא קטן ולא גדול, ועל הכוכב הזה יש עיר גדולה גדולה
שבה אף אחד לא מכיר אף אחד, עיר שבה חיים הרבה אנשים יחד
בבדידות. בעיר הזו יש הרבה רחובות ובפינת שני רחובות, אחד קצת
יותר ארוך מהשני עומדת אשה אחת. הסיפור הזה מוקדש לה.

אני לא ממש מכיר אותה אבל אני יודע שהיא עומדת שם כבר הרבה
מאוד שנים. היא תמיד בלטה שם בפינה, נראתה כמו נטע זר. היא לא
נראתה כמו קבצנית, היא נראתה הרבה יותר מדי מגונדרת וגאה בשביל
זה, וקל לראות עליה שהיא לא זונה, היא נראתה אדישה מדי
לסביבתה.
היא פשוט בלטה שם, בפינה, עומדת ומחכה. כל יום חצי שעה, לא
יותר לא פחות, מרגע ששקעה השמש ועד שנדלקו אורות פנסי הרחוב
היא עמדה שם. אדם שהיה עובר במקום בדרך כלל לא היה שם לב אליה
כלל, או שאם כן היה ודאי חושב שהיא מחכה לפגישה עם מישהו. אבל
אני, שעבדתי על הקו הזה הרבה מאוד שנים יודע שאולי היא חיכתה
למישהו אבל הוא אף פעם לא הגיע.
במשך שנים היא הייתה עומדת שם. פעם הייתה לובשת מכנסיים קצרים
וגופיה היום היא בד"כ לובשת חליפות מחויטות שודאי יש להם בפנים
תווית מאוד יקרה. וכשהיא לובשת את החליפה בצבע ורוד פוקסיה
שלה, אין אדם אחד שעובר ברחוב ולא בוהה ביופייה. למרות שהיא
כבר מזמן מגרדת את החמישים, כשהיא לובשת את החליפה הזו שלה היא
מסובבת ראשים כמו דוגמנית בת 20.

עכשיו אתם ודאי תוהים איך נהג-אוטובוס כמוני יודע מה זה ורוד
פוקסיה, אז קודם כל זה בכלל לא יפה שאתם ככה מזלזלים בנהגי
אוטובוס, כי אמנם בשביל להיות נהגי אוטובוס לא צריך אפילו תואר
ראשון אבל זה גם לא אומר שאנחנו לא יודעים שום דבר.
"ובכל זאת ורוד פוקסיה??" אתם שואלים את עצמכם.
"כי ידע בצבעים לא בהכרח מורה על אינטליגנציה", אתם מתנצלים
במובכה.
אז באמת לא ידעתי איך בדיוק קוראים לזה אבל יום אחד נסעה
באוטובוס שלי איזה אישה מגונדרת מצפון העיר והיא התיישבה
מקדימה להסביר לי שהיא בדרך כלל לא נוסעת באוטובוס, אבל פשוט
היא הייתה מעורבת באיזה תאונה והשופט נתן לה שלילה, ושזה בכלל
לא אשמתה, והיא בכלל לא התכוונה לנסוע באוטובוס אבל בעלה התעכב
בעבודה והיא לא הצליחה לתפוס מונית אז היא עלתה על האוטובוס
שלי.
היה לה קול צפצפני ובכלל לא התחשק לי להקשיב לה, וכבר עמדתי
להגביר קצת את הרדיו, אבל בדיוק עברנו בפינה וההיא בדיוק לבשה
את החליפה בצבע ורוד פוקסיה שלה והגברת שישבה לידי אמרה שגם לה
יש חליפה כזו בצבע ורוד פוקסיה...

אני עושה את הקו הזה בערך שבע פעמים ביום, כל יום.  זה מאוד
מתיש ושוחק, ואני בדרך כלל לא נהנה מזה יותר מדי. אחרי 40 שנה
של נסיעה על אותו הקו כבר מאוד קשה לבן אדם. ולמרות שהציעו לי
להחליף את הקו כבר כמה פעמים, אפילו הציעו לי כעובד מצטיין את
אחד הקוים היוקרתיים, משהו בין עירוני, אני אף פעם לא הסכמתי
כי תמיד ידעתי שהיא תהיה שם.
כי אני נוסע הלוך חזור על הקו הזה שבע פעמים ביום אבל זה שווה
את זה כי אני יודע שברגע שתשקע השמש היא תופיע שם, אני כבר
מכיר אותה כל כך טוב, למרות שמעולם לא דיברתי אתה.

תמיד סיקרן אותי לדעת מה היא עושה שם, יש שמועה שמסתובבת
שאומרת שהיא בכלל משוגעת. היא השתגעה אי שם בשנות השבעים, אחרי
המלחמה. בעלה אמר לה שכשהוא יחזור מהמילואים הוא יפגוש אותה
שם, כשתשקע השמש, הוא לעולם לא חזר, אבל היא עוד ממשיכה לחכות
לו בתקווה שאולי יום אחד הוא יופיע. אני לא אוהב להאמין
לשמועות. חוץ מזה שקשה לי להאמין שהיא משוגעת היא כל כך יפה.
ובכלל משוגעים לא לובשים חליפות מחויטות בצבע ורוד פוקסיה הם
לובשים כותנות לילה, או כל מיני סמרטוטים.
האישה מהפינה היא לא כזו.

יום אחד נסעתי לי על  הקו שלי, בדיוק שקעה השמש וציפיתי שהיא
תהיה שם, כמו תמיד. אבל כשעברתי בפינה שלה, היא פשוט לא עמדה
שם, לפתע כל העולם נראה אפור. המשכתי לנסוע שם כל יום, והיא
המשיכה לא להיות שם.
אז התחלתי לדאוג לה חשבתי אולי היא חלתה, או שקרה לה משהו,
אולי היא חס וחלילה מתה. הסתכלתי במודעות האבל אבל הבנתי שאני
אפילו לא יודע איך קוראים לה, ולא היה שם רשום על אישה בחליפה
בצבע ורוד פוקסיה.
ככה סתם יום אחד היא נעלמה, אולי הוא סופסוף הגיע, ההוא שהיא
חיכתה לו. ואולי לא, בכל אופן אני יודע שהחיים שלי הם לא אותו
דבר, אני צריך אותה. אז אם שמעתם אולי משהו על האישה בחליפה
בצבע ורוד פוקסיה, תגידו לי, ואם יצא לכם לפגוש אותה, אולי היא
החליטה להחליף פינה, תמסרו לה שהנהג של קו 6 מתגעגע אליה מאוד.