אשרי האיש אשר יש לו אמצע. כולנו התברכנו בסוף, ללא יוצאים מן
הכלל בעניין, והתחלה, נו, כל אידיוט פותח את הפה. אמצע לתבל בו
את המצע המתמשך והתפל הזה, אשר מחבר התחלה לסוף בלי תוכן של
ממש, רק כי חייב להיות משהו ביניהם, כדי להצדיק הגדרתם.
אשרי האיש אשר עצוב לו. יכול להוציא עצמו מעצמו, יכול ליצור
לעצמו אמצע.
כמה חדה תחושת הזמן כשעצוב, העצב הוא נבל וצליליו שניות,
ובפרוט יד גורל איתנה על מיתריו, היא מעלה לתודעה מנגינה נוגה
של זמן.
זמן, הוא מתקיים כשמקיימים אותו. עבד בעל אינספור אדונים. אחד
מריץ אותו, אחר מעכבו, היו ששכחוהו לתקופות די ממושכות והיו
ששינו אותו שיתאים לצרכיהם. ואצל כולם הוא עובד במקביל, כל
הזמן, הזמן.
זמן, אדון בעל אין ספור עבדים. תלוי איך קמתם היום מהמיטה.
אשרי שאיבד חבר, הוא שיודע נפשו מהי. איבד חבר, איבד נפשו.
איבד נפשו, יודעה, לפי מה שחסר. לא שמומלץ להרוס עצמנו על מנת
לצמוח, אבל מי ממליץ, רק מתפעל מהנוף, ברשותכם.
אשרי דלי המלל, הם היודעים מה הם מרגישים. אצלם הרגש תר אחר
המילה, ולא להיפך. אמני המילה, כזבנים גדולים הם. מסרסים את
הרגש הראשוני על ידי מעטפת כה משכנעת של תמליל עקבי ועשיר, עד
כי הם אינם יודעים לבטח מה אמת. הנה אני, כבר מספר פסקאות תר
אחר דבר מה, ומהו?
אשרי שיודע שאשריו.