אגלי אובדן עיצות ניגרים ממצחה של עצבותי, שוב אין בידה עצב
עצמה.
ידיעתה אותה לא מספקת, אין משען צידוק לריחוק החיצוני, ולאחר
נדנוד קצר,
הוא נופל הרחק יותר, על בהונה של אי נוחות, שמתעוררת מזומנה,
שכן, מתוקף היותה היא, אין חשש מהתקלות בשכמותה.
איה הראי, שיאיר פניה של עצבות בפניה, עד כי לא תוכל, ואבכה,
ואדע. אין מרפא מחלקיו של אבל, מתשלומים של אובדן. חש באחיזת
צמא אין קץ לטפטוף מימי הנינוחות שידעה אהבתי. טעמה המחמיץ של
התמוססות קירבה איני מאחל לאיש,
אף לא לצדודיתי השוגה. ההשלמה כמוה כפקיקת הבור למען ביטחונה
של מחשבתי. אין בה קורט מהתיימרותה. הולך ומתבסס בי החשד
שזהותה של עצבותי אצלה.
מתי שוב אפקיד בושה בצל עינייך המחייכות עיניי?