כתף הכרמל נצמדת,
בצד מחצבת האבן
צופה לעת ערב,
הנה לכיוון צפונה
רכבת עמוסת קרונות
ועמה ענני זכרונות.
חלונותיו של הבית
על יד המסילה
שוב רועדים ברגש
מימים ימימה
כמו לב של אמא.
שירת אהוד מנור עולה
מבין גגות רעפים
עצי אקליפטוס וכרמים
ערש הזכרון התמים.
שירת המושבה הירוקה
עלתה ועולה מאליה
מבלי למה ומדוע
על דף נייר מהוה.
אכן, ימי ילדות יפים
מול שמש דום שקיעה
שירת ציפורי הבוקר
צחוק ילדים מתרונן
הירח משמיו מתבונן.
מביט שוב מהחלון
במנגינה הישנה המוכרת
הנוף הולך ומתרחק
שיר חדש מתקרב
הישר מן הלב.
כי האדם הוא
תבנית נוף מולדתו
וגם תבנית
דפי שירתו.
נכתב בנסיעה בקו הרכבת תל אביב חיפה, סמוך למושבה בנימינה. |
