רגע... רגע... שאני אבין.
את יושבת לך כאן, מדברת איתי על שקרים ועל חארטות?
איתי? על שקרים איתי?
תגידי לי את שומעת את עצמך?
17 שנה את הסתרת את השקר הזה ממני.
תדעי לך עשית עבודה נפלאה, משהו משהו...
כושר המשחק שלך שואף למאה!... מה מאה?... מליון!!!
על כולם את עבדת בעיניים, עליי, על נורית, על אבא, כולם!
מאז שנולדתי את כל הזמן מתלהבת: "קיבלה את העיניים שלי.. .את
האף שלי, את הפה שלי, את השיער השטני שלי, את החזה השופע והתחת
המוצק שלי"...
אז כוסאמק. את יודעת מה זה כוסאמק?
לא קיבלתי ממך שום-דבר את שומעת? שום-דבר!
וגם לא רוצה לקבל!
אני לא רואה אותך במיל! לא משתינה לכיוון שלך.
אז אוקיי... הייתה לי אחלה ילדות, יופי של התבגרות, אבל עובדה
שבשתי מילים הרסת לי את כל החיים!
את כל החיים שלי הרסת, את קולטת מה זה?
אם הקשר בינינו היה קצת יותר הדוק אז שתי המילים האלה לא היו
מפריעות לי כל כך.
אבל לבוא לבת שלך כשהיא בת 17 ולהגיד לה "את מאומצת"...
זה פשוט לתקוע לה. לא סכין אחת בגב... אלא לשפד אותה במליון
סכינים.
כשהסכין הכי גדולה והכי כואבת תקועה עמוק-עמוק בלב!
והדבר שהכי מפריע לי עכשיו הוא שאת בכלל לא נותנת לי לגלות מי
ההורים האמיתיים שלי.
17 שנה אני חיה בשקר והכל בגללך!
אמא, כלומר חנה, לא רוצה לראות אותך יותר, לא רוצה לשמוע ממך
יותר, רוצה שפשוט תתפוגגי כבר. את מבינה מה אני אומרת לך?


תיעלמי לי מהחיים!!!