המקום אותו מקום, והשעה אותה שעה. זה אני שהשתנתי או שמא, לא?

הפנס אותו פנס, והאור אותו אור, הקיבוץ אותו קיבוץ והדשאים
עדיין ירוקים, ריח של צמחייה עומד באוויר והכל בדיוק אותו דבר,
בדיוק כמו שהשארתי אותו לפני שנה.
אני לא חושבת שיש סיבה לדאגה, אם כלום לא השתנה, גם אני לא
השתנתי, החיים טובים. בואו נשמח.
אולי, זה אני שהתבגרתי, אולי זה אני ששקעתי במחשבות, אולי זו
את?
אולי אני למדתי לשתוק, למדתי להתנהג, למדתי להיות מי שאני כן,
או מי שאני לא.
אני כה מבולבלת, זה כל כך לא ברור לי ולך, מה הולך מסביב.
תמיד רציתי לדעת יותר ואף פעם באמת ידעתי, תמיד חשבתי אם
הדברים מסביבי אמיתיים ואם כל מה שקורה צריך לקרות, ואם כן, יש
לזה סיבה?
וכולם מתבגרים בדקה, שנייה, לכולם יש מה להגיד ובצורות שונות,
אנשים הולכים ממני, אנשים באים ממני, הם חוזרים, הם הולכים וכל
אחד משאיר אצלי משהו למרות שאף אחד באמת לא מבין מה.
אני צריכה לחבר את כל החלקים של כל האנשים ואולי להרכיב את
עצמי מחדש, להבין מה כל אחד רצה ויירצה ומה כל אחד עושה אצלי
ומה החשיבות של כל אחד, קשה לי להבין את זה שאנשים לא רוצים את
קרבתי יותר, או שהם סולדים ממני.
קשה לי שאנשים רחוקים ממני, גם אם זה שעה על כביש מהיר,קשה לי
שאנשים לא שמים לב מה קורה איתם ומסבבים ומתנתקים מהעולם, קשה
לי שאני מנסה להוציא את מה שיש בתוכי החוצה, אבל הוא רק גדל
וגדל ונשאר בפנים.

הייתי רוצה, פעם אחת בחיים, להתבגר לדקה, רק לדקה, להבין את
הכל, לחבר חלקים ואז לחזור למצב הנוכחי.