"שלום, אני במקום הנכון?"
נכנסתי לחדר חשוך, היה שם איזה איש עם שפם, אני שונאת שפמים.
הוא אמר לי בקול מזלזל, "לאן רצית להגיע?"
הוצאתי מהכיס שלי את המודעה המקומטת מהעיתון של אתמול, "באתי
להבחן".
"או, הגברת באה להבחן! איזה כבוד", הוא צעק, למרות שהחדר היה
ריק, כאילו דיבר אל קהל שלא היה שם.
"כן", אמרתי, "זה אפשרי?"
פעם ראשונה שהרגשתי חסרת בטחון לחלוטין, מאז שהגעתי מבאר שבע
לת"א רק זכרתי בראש מה שאמרו לי, להיות חצופה אם צריך ולהיות
נחמדה אם אפשר, כל כך רציתי להגיב לו באיזשהו משפט שנון אבל לא
יצא לי.

מכאן.  נכנסתי לחדר יותר אפלולי מהקודם, אבל עם ריח של סיגריות
וזיעה.
בחדר היה שולחן משרדי רעוע וישן, כיסא ושידה קטנה עם מגירות
מעץ . שאלתי אותו איפה הבוחנים, הוא אמר שהם יגיעו עוד מעט.
"תרגישי בנוח".
כל העסק לא נראה לי בסדר מלכתחילה. אבל הייתי צריכה את הכסף,
מה לעשות? לוקחים מה שמוצאים.
חיכיתי עוד 5 דקות עד שהדלת נפתחה, בפתח הדלת עמד גבר, בן
ארבעים ככה, לבוש בחליפה מחויטת 'האי סוסאייאטי" כמו שאומרים,
עם קלאס.
הוא ניגש אליי. טוב נתחיל בבחינה? השבתי לו בכן, הוא נראה
בסדר.
הוא ביקש ממני לספר קצת על עצמי, אמרתי לו שאין הרבה מה לספר,
רק שאני באה מבאר שבע, אני בת 23, עברתי לת"א לפני חודשיים
וכרגע בחיפוש עבודה. הוספתי בחן, "אני מקווה שאחרי זה אני לא
אצטרך לחפש יותר". הוא הביט אליי וחייך, "אני גם מקווה" הוא
אמר.
שאלתי אותו מה הוא רוצה שאני אעשה, הרי בחדר הדחוס והקטן הזה
אי אפשר באמת להראות לו צעדי ריקוד של ממש, אז הוא אמר שאם זה
אפשרי, הוא יעדיף שאני ארקוד איתו צמוד. שאלתי "ואיך זה קשור
לבחינה שלי אדוני?", הוא הביט בי ולא ענה. במקום זאת הוא תפס
את מותני והצמיד אותי אליו, ונישק אותי, לא בצורה נעימה, בצורה
חייתית ואלימה.
דחפתי אותו, מה אתה חושב שאני? הוא השיב "את צריכה את הכסף
לא?", לא עניתי לו.
פשוט יצאתי משם בסערה מבלי לחשוב אפילו.
יצאתי מהבניין ופניתי לכיוון רחוב דיזינגוף. פניתי לתוך הסימטה
החשוכה שמובילה לבית שלי, היה חשוך מכרגיל ולא היו את המסוממים
הקבועים ששוכבים לי ליד הבניין, לא היה אור, חוץ מהאורות שבקעו
מחלונות הבניינים. הלכתי מהר, רציתי להגיע הביתה כבר ולשכוח את
התקרית הזאת מאחורי.
המשכתי ללכת כשלפתע יד חזקה תפסה אותי והשליכה אותי על הרצפה.
הוא קרע לי את החולצה.

"פעם הבאה תהיי חכמה ותדעי לפחות לקחת כסף".