"קצת ימינה... קצת שמאלה, כן ככה בדיוק" נשמע קולו של גרגורי,
אב-המעבדה החביב של תיכון ע"ש בלנדר בטוטליה , הנחתי את השולחן
הכבד על הרצפה ובאותה העת מחיתי טיפות זעה אחדות שהשתלשלו
ממצחי שכן היה זה יום חם, אני אוהב לעזור לגרגורי חשבתי לעצמי.
השמש היוקדת לא פסחה גם על מעבדת המחשבים שלנו ורב יושביה
התנועעו באי שקט אל מול הצגים המרצדים. גרגורי המשיך בסיבובו
בין המחשבים בבודקו מיני דברים אשר,האמת ,נסתרו מבינתי וזאת כי
ממש לא הבינותי על מה ולמה יש להביט בכבל החיבור של המקלדת
למשל...

כולם אהבו את גרגורי בשערו הזהוב (אשר החל לא מכבר להכסיף)
וחיוך תמידי אשר בצבץ מבעד לזקנו הקצר , אף אחד לא ממש ציין
בפניו כי הוא רוחש כלפיו חיבה מסוג שהוא אם כי מספר פעמים
כשדיברתי עם ניקולאי או בוריס ושניהם,כמוני, ציינו שפשוט
לפעמים בא להם פשוט לחבק את גרגורי הסכמנו אפוא, כולנו, שלא
פעם התחשק לנו לחבק את גרגורי. השעות באו והשעות הלכו עוד יום
מיגע בביה"ס, "פאבל, פאבל!" שמעתי מישהו קורא, הסתובבתי ולמרבה
הפתעתי היה זה ארתור, פניו היו אדומות והוא התנשם בכבדות," כן
ארתור?" שאלתי  וציפיתי לתשובת ארתור  בעודנו משתרכים מאחור
בתור להסעה הביתה. "אנחנו הולכים היום כל החבורה מהמגמה
(מחשבים) לחגוג לסירגיי יום הולדת באיזה פאב ,בא לך להצטרף?"
כמובן שמיד הבנתי את הכוונות הסמויות של ארתור, מאז שקיבלתי
רשיון הפכתי למוזמן מספר אחד בכל רשימת ימי ההולדת... שטויות,
סירגיי הוא חבר שלי! חשבתי לעצמי ,הנדתי בראשי לחיוב ואמרתי"
מגניב, מתי לאסוף אתכם ?" ארתור שניסה קמעה להסתיר את חיוך
הניצחון הקטן שלו (וטוב שכך מכיוון שארתור לא היה מעריץ גדול
של מברשת ומשחת השיניים...) "תהיה במקום בשבע". "אל תגמור את
כל המים!!!" , אחותי הצווחנית נשמעה דרך רעש המים המתכתשים עם
רצפות המקלחת, יצאתי חצי לבוש ושמתי לב שכבר אין לי זמן למצוא
את השלייקס שלי, "לא חשוב" הפטרתי לאוויר , בעודי תופש את
המפתחות ומכוון כיוונים אחרונים את עניבת הפרפר המנוקדת שלי .
כל החברים היו שם- בוריס, אלכסיי, סירגיי  וארתור שנשען על
עמוד הבטון של בניין המס הכנסה ( שתמיד קבעו להיפגש בו).

כולם הצטופפו בתוך ה"לדה" מודל 79 של סבתא סווטלנה , עברה כרבע
שעה ואנו התנהלנו בדרכנו לפאב "הצרצר" שהיה כבר לא רחוק ,האמת
שבעצם כלום לא רחוק בטוטליה זה סך הכל אי קטן של 30 קילומטר
רוחב ו15 קילומטר אורך- שוב אני נכנס לפרטים מיותרים... יש לי
בעיה שכזו... על כל פנים לפתע הרגשתי יד ה"מתלבשת" במהירות על
עורפי! בתדהמה הפנתי ראשי למושב הנוסעים רק בכדי להביט בשלושה
נערים המחייכים מאוזן לאוזן (כן, גם ארתור...) מזמזמים ומניעים
את אצבעם בתנועות מעגליות... ככל הנראה היו כמה שניות עודפות
באותו המבט למושב האחורי מיכוון שכולנו הרגשנו קפיצה קלה ורעש
עמום שנשמע כ-"בומפ", בוריס שישב בכיסא לידי צרח "דרסת
אותו!!!" אופסי חשבתי לעצמי ו"ירד לי הלב" נמוך מתחת לקו
המותניים, עצרתי בחריקת בלמים, זינקתי מהמכונית וראיתי כלבת
לברדור לבנה מביטה לי הישר אל העניים ועוצמת אותן, הרגשתי ממש
רע עם עצמי בעוד החברים מקיפים את הכלבה השרוייה על האספלט
מחוסרת חיים, ארתור :" תיכנסו כולם לאוטו ונברח מכאן, אפ'חד לא
ראה אותנו אז בואו נלך מפה לפני שיהיה מאוחר מדי...", כולנו
היינו דיי בהלם ככה שלא נותר מקום אחר למחשבה , נכנסנו חזרה
לאוטו העברתי לראשון ודרכתי על דוושת הגז...

ראשי היה ממש במקום אחר כשהמשכתי לנסוע , וממש לא שמתי לב
להמשך הערב.

השעה הייתה כבר מאוחרת וכולנו "נשפכנו" אל תוך הלדה הישנה,
התחלנו לנסוע והייתה מין דממה שכזו במכונית,אינני יודע אם נבע
הדבר מאותו אירוע קודם לכן או סתם כי רובינו היינו עייפים סך
הכל כבר השעה הייתה 11 בלילה...

בהתקרבנו לאותו מקום שבה דרסתי את אותה הכלבה היא כבר לא הייתה
שם בטח שרותי התברואה לקחו אותה כבר משם, שוב נתקפתי באותו
המבט העצוב באותן העניים החומות שאילו היו ..."באאנבג ", מה זה
? שאלתי את עצמי ובפעם השניה באותו ערב סחטתי את המעצורים
בחוזקה. עצרתי ירדתי מהאוטו וראיתי שבדיוק מול הבית שבו נדרסה
הכלבה פגעתי בתיבת דואר... "לעזאזל" סיננתי בכעס, אלכסיי שאביו
עבד במשטרה אמר:" אני מציע לך לקחת אתך את התיבה, שמעתי פעם
שאבא שלי סיפר על מיקרה שלפי טיפה של צבע זיהו מכונית של נהג
שהשתתף בתאונת פגע וברח!".

הבטתי על התיבה ואכן צבע כחול בהיר ניכר על התיבה המרובעת
,החזרתי את מבטי לאלכסיי שנראה מאוד בטוח בעצמו ושוב לתיבה ...
ואלוהים יודע מה חשבתי לעצמי- תפסתי את התיבה והכנסתי אותה
למושב האחורי, וכך בצפיפות גדולה נסענו החבורה חזרה לביתנו
לאחר שהורדנו את כולם ונשאר במושב האחורי רק בוריס שעל פניו
היה מרוח חיוך טיפשי ובשני ידיו לפת בחוזקה את תיבת הדואר
הכסופה, הבנתי שהוא שתה קצת יותר מדי והזמנתי אותו לבוא לישון
אצלי וזאת מפני שהורי אינם בבית ועדיף שהוריו של בוריס ( או
ליתר דיוק אבא של בוריס והחגורה של אבא של בוריס) לא יראו אותו
במצב כזה. קמתי מאוחר וזאת לאחר שהרגשתי בוהן נעוצה באפי,
הערתי את בוריס , השעה הייתה כבר 6 בערב שבת ובוריס התלונן על
כאב ראש ("כאב ראש לא נורמלי" להגדרתו), לאחר ארוחת בוקר צהרים
וערב דשנה חזרנו אל המיטה הכפולה שלי בוריס נפל עליה כבול עץ
ואני כמחקה את בוריס עשיתי את אותו הדבר, רק שברגע הנחיתה
שמעתי חבטה והרגשתי כאב עז בראשי בוריס החל לגחך בעודי מתפתל
מכאבים ובודק ללא הרף עם נוזל כלשהו ניגר מראשי, לאחר שהבנתי
שרק בלוטה צמחה במקום הפנתי את מבטי לבוריס שמשך מאיזור ראשי
את אותה התיבה המעצבנת שכבר נשכחה  מלבי.

החלנו בוחנים את התיבה -"משפחת שטוטנדם" כתוב היה באותיות
גותיות שחורות, בוריס פתח אותה והוציא מעטפה לבנה וצחורה שנכתב
עליה "לאהובי" בוריס הביט במעטפה ובי ובחיוך זדוני קרע את
המעטפה, הוא החל להקריא, האמת שכעסתי על בוריס אבל לא ממש היה
לי מה לעשות אחרי הכל אני הוא זה שהתנגש בתיבה ואני הוא זה
שלקח אותה אתו... ובלי שום קשר בוריס היה בחור רחב ולא ממש
רציתי לנסות  לחטוף ממנו את המכתב, בוריס החל להקריא את המכתב
בקול רם וממעט השורות שנחרטו במוחי היו:

"....אני מצטערת אהובי זאת הייתה טעות לעזוב אותך אני אוהבת
אותך ומקווה שתסלח ליבאהבה אירנה".

הרגשתי דיי רע עם עצמי ואמרתי לבוריס שעוד מעט מגיעים ההורים
שלי ובכלל כדי שילך, הסתובבתי בביתי כארי בכלוב, יצאתי לרוץ
(כחצי שעה) וזה הרגיע אותי, חזרתי ונשכבתי על המיטה מסריח
מהריצה עצמתי עניי ופקחתי אותן שוב לקח לי זמן עד שנדמתי.
"פרררררררררררר!!!", צלצל השעון מעורר הבטתי בעצם המעצבן
והתחלתי לקלל אותו, לא סגרתי אותו פשוט חמש דקות ישבתי מולו
וכיניתי אותו ואת בני משפחתו בשלל ומגוון שמות, לאחר מכן בלי
להתלבש או לאכול תפסתי את התיק עליתי על הקורקינט שלי ו"טסתי"
לבית הספר, לא שמיהרתי, פשוט רציתי כבר לצאת  מהבית.

הגעתי 20 דקות לפני הזמן ונכנסתי למעבדת המחשבים שלהפתעתי
הייתה פתוחה בשעה כל כך מוקדמת, זרקתי את התיק שלי על הכיסא
ובעודי מתרומם מאותו כיפוף של הדלקת המחשב ראיתי כי ממש משמאלי
מתנודד משהו באוויר, הרמתי מבטי על אל, זה היה הוא, עמדתי כך
עוד כ 10 דקות, בהלם, והבחנתי בפיסת נייר שהייתה מונחת בידו
הכחלחלה,היה כתוב בו סך הכל שתי שורות- "שלום ולא להתראות ,
מעולם אף אחד לא אהב אותי לא הילדים בעבודה לא הכלבה שלי ולא
אירנה שכבר לא שלי, אהבתי את כולכם... גרגורי."

ככה הוא היה תלוי שם מתנודד קצת ימינה קצת שמאלה, כן, ככה...
בדיוק.