פרידה זה לא סרט
חתיכת מפגרת
פרידה זה קשה, זה שובר.
לבד.
יושבת בוהה בקירות
מנסה להתעלם מהזיכרונות

לרגעים זה כאילו בסדר,
כאילו משלימים עם ההחלטה
לרגעים יש חיוך, לרגעים מתעלמים.
לרגעים...
אין חרטה.
אבל אז זה שוב חוזר לתודעה
זהו, זה נגמר
כאילו שלא הייתה השנה האחרונה

הדמעות הן כבר לא בכי של ממש,
הן פשוט שם, בעיניים
כל שיר ברדיו כאילו נכתב עליכם
כל מקום הוא סיטואציה שיותר לא תתקיים

מרוקנת את החדר ממתנות, מתמונות
אבל כמה שמרוקנת יש רק עוד ועוד...
אנשים מחפשים, מחכים וחולמים
לה היה את כל זה!

מי כמוה יודעת שזה בא כשהכי פחות מצפים...
היא לא רוצה שיבוא
היא רוצה רק את זה!
היא לא רוצה שהוא ילך!

ההתחלה זה כמו סרט, הסוף ממש לא.
פשוט מטומטמת, זה לא שהוא פתאום ידפוק לך בדלת
מנסה למצוא מה לעשות,
בשביל שאולי רק לכמה דקות
לא לחשוב,

ואז שוב, האמת מחלחלת
עוד יומיים ביומולדת
מה אם הוא לא יתקשר...

ומה יהיה בכיפור, כשכולם נפגשים בכיכר?
אתה זוכר מה היה ביום כיפור שעבר?

ואז שוב, האמת מחלחלת
גומרת את התקווה
ורק הזיכרונות נשארים סרט.