"רמי סתום ת'פה" .
זאת נראה לי הפעם המיליון שבה המפקד צוע על רמי בפעולה הזאת ,
וזה כבר נמאס עלי. רמי מתלונן שחם לו, ושנמאס לו ללכת, והמפקד
צועק עליו שאם הוא לא יסתום ת'פה האוייב יגלה אותנו.
אחרי שרמי מבקש סליחה המפקד מסמן בידיו, ואנחנו ממשיכים ללכת.
הפעם אנחנ בפעולה במעמקי סוריה יצאננו ללכוד איזה מחבל כלשהו.
אני לא אוהב את הנוף של סוריה. עצי האלון כאן פחות יפים, פחות
ירוקים ונראים יותר מתים מאשר בארץ. אפילו ציוץ הציפורים נשמע
פה יותר חולה מאשר בארץ.
אני מנסה להאזין לציפורים אך היער נשמע לי יותר מדי שקט. אני
מתרכז יותר, ואז אני שומע את הדבר שממנו הכי חששתי- צרורות של
כדורים, שורקים ועפים מעלינו.
"הותקלתם"
אני קופץ לפזצת"א ומחפש מאיפה הגיעו היריות.  כל כך הרבה
כדורים טסים לי מעל הראש כך שאני לא מצליח לזהות את מקור הירי.
הפחדחודר אל תוך העצמות אבל אני ממשיך לחפש את מקום הירי.
פתאום אני רואה רימון שנזרק לאוויר ונוחת ממש לידי.
"אז"ר" מישהו צווח בקול.
לוקח לי חצי שנייה יותר מידי לקלוט את מה קורה סביבי- אוייב
זרק רימון. אך אחרי חצי שנייה אני חוזר למציאות, קם ומתחיל
לרוץ בכל הכוח.
"21"
חצי שנייה עברה מאז שהתחלתי לרוץ. הזמן לא משחק לטובתי. זה
מזכיר לי את ההופעה של אהוד בנאי "הזמן נוסע".
בסוף לא נסעתי אליה עם אורי ורמי. הם חזרו מההופעה וסיפרו איזה
כיף היה ושזה המופע הכי טוב של אוהד שהם היו בו. אני לא נסעתי
כי רציתי לחסוך כסף למערכת חדשה. חשבתי שכשתהיה לי מערכת חדשה
אוכל לשמוע אהוד בנאי מתי שארצה, אבל עכשיו נראה לי שאני לא
אשמע יותר את אהוד לא בהופעה חיה, ולא במערכת החדשה שרציתי
לקנות.
"22"
אני רץ מהר ככל שאפשר והלב שלי פועם בחוזקה. פועם חזק כמו כל
פעם שאני פוגש את רותי.
איזה עיינים, איזה גוף, איזה נשמה טובה. אני ורותי מכירים כבר
4 שנים ומאז שנה שעברה אני מרגיש שאני אוהב אותה, ואני גם חושב
שהיא אוהבת אותי, אבל עדין לא יצא לי להגיד לה איך אני מרגיש
כלפיה.  אני מפחד מהסיכוי הקטן שהיא לא אוהבת אותי, ואז כשאגיד
לה שאני אוהב אותה זה יכול להיות פדיחה חבל על הזמן. אבל אם
אני אמות בלי להגיד לה שאני אוהב אותה אז בעצם הפסדתי הכול כי
לעולם לא אדע אם היא אוהבת אותי או לא.
"23"
אני מרגיש שהכוח שלי אוזל אז אני מנסה להגביר את המהירות. אני
מרגיש את השרירים נקרעים ונמתחים כמה שיותר כדי להשאיר אותי
בחיים. אני מרגיש כמו מכונה משומנת-כמו הסיטרואן 203 של יואב
שקורעת את הכביש.
הסיטרואן 203 של יואב, בגלל הרכב הזה אני ויואב כבר לא מדברים.
את החוויות הכי יפות בחיים שלי עברתי עם יואב, אבל עכשיו אנחנו
כבר לא מדברים.
הכל התחיל כששתיתי במסיבת סיום י"ב כמה בירות, ולקחתי את
הסיטרואן שלו לסיבוב. במהלך הנסיעה נכנסתי בעמוד בעץ שהיה בצד
הכביש.  דפקתי לו את החלק הקידמי של המכונית אבל הביטוח שלו
כיזה את זה בכל מקרה.
וואו איך שהוא כעס עלי, צרח וצעק, עד שלא יכולתי לסבול את זה
עוד, אז צעקתי עליו חזרה שיסתום ת'פה ויפסיק להטיף לי מוסר,
ומאז אנחנו לא מדברים. אני מקווה שהוא יסלח לי, כי חברות כל כך
טובה לא נהרסת בקלות. רק שלא יצטער על זה שהוא צעק עלי , כי
זאת באמת הייתה אשמתי ואני זה שהייתי צריך להגיד סליחה.  אבל
כמו שזה נראה עכשיו אני לא אספיק להגיד לו.

"פוצץ"

אני משתתך על הקרקע ומגונן עם הידיים על הראש והצוואר. אני
מצליב את הרגליים כדי להגן על הילדים שאני רוצה שיהיו לי.
רעש הפיצוץ חזק מאוד ואני מרגיש שהאוזניים שלי הולכות להתפוצץ
מכאב. שנייה עוברת ולאט לאט כשהצפצוף באוזניים נחלש אני מרים
את הראש ורואה את כל הצוות קם וחוזר להילחם. אני מנסה לקום גם
כדי לעזור אבל אני לא מצליח. אני מסתכל אחורה כדי לבדוק
שהרגליים שלי עוד במקומם והם אכן שם, רק שאני לא מרגיש אותם.
"חובש חובש"
החובש מגיע תוך זמן קצר ולאחר בדיקה קצרה מחליט שהפציעה חמורה
מדי וחייבים לקחת אותי כמה שיותר מהר למסוק החילוץ. רמי  ואורי
לוקחים אלונקה  ורצים כדי להביא אותי למסוק החילוץ.
בזמן שאני נישא באלונקה אני חושב שזה אולי טוב שלא נסעתי למופע
של אוהד, כי עכשיו אוכל לשמוע מוזיקה במערכת החדשה שאקנה, בזמן
שאני שוכב בבית החולים.