חם היום...
גם אתמול היה חם. או שמא זה עדיין אותו היום? לא יודעת. והרי
מה זה משנה, גם אם היום זה היום, או מחר, או אתמול - זה עדיין
אותו היום.
- וחם.

גם לפני 30 שנה היה חם. רק שאז עוד ידעתי שהיום זה היום...
אמצע אוגוסט, והשמיים בערו מעל לראשי. כולם התאספו סביבי
ולחישה מעומעמת הלכה והתגברה למילים ברורות: "היא פצועה",
"דרסו אותה?", "של מי היא?", "היא מתה". כולם רצו לראות ולהביע
דיעה, לצפות במחזה שלא רואים כל יום בשביל שיוכלו לשוב הביתה
בערב, לספר להורים איזה מחזה יוצא דופן הם ראו.
ורק וידה, הכלבה האהובה שלי, שכבה שם ללא נוע, והראש שלה היה
קצת עקום, ומהבטן יצא לה דם, למרות שהרופא אמר שכשנעקר אותה
יפסיקו הדימומים...

גם אותי עיקרו, אחרי שהדימום לא הפסיק והרופא אמר 'הפסקת
הריון'.
איך אפשר להפסיק הריון? אני חושבת שאני עדיין בהריון, למרות
שהפסיכולוג אומר שזו רק תופעת לוואי של ההפלה ושזה יעבור לי
ברגע שאני אבין שאני לא יכולה להביא חיים לעולם...

אמא אומרת שכשנולדתי זה היה היום המאושר ביותר בחיים שלה,
ושהיא תמיד תשמור עליי ותדאג שלא יחסר לי כלום.
לא יחסר לי כלום... כלום... כלום... כלום!

כל כך חם... אני חושבת ששכחתי לקחת את הכדורים שהרופאה
הפסיכיאטרית אמרה לי לקחת. אבל אני לא יודעת איזה יום היום. גם
אתמול לא לקחתי... אבל רגע, אם זה הכל יום אחד אז גם הכדור
שלקחתי לפני שבוע נחשב... אז זה אומר שאני בסדר. אני לא
משוגעת. אני לא סכיזופרנית. הרופאה הזו שונאת אותי ואני בכלל
לא הולכת לקחת את הכדורים האלה, שתראה שאני לא צריכה אותם!

יש לי כלים לשטוף... הכלים האלה כבר עומדים בכיור הזה שנים.
אני חושבת שהזמן עצר ושאימא שכחה אותי פה לבד... איבדתי את
הרכבת שלי בגיל 3... אולי בגלל זה היא לא באה לקחת אותי?
אבא אמר שהוא יקנה לי חדשה כשיהיה כסף. אבל היא אף פעם לא
מגיעה... לא מגיעה...

פעם, כשדודה מרגול באה לבקר היא הקריאה לי את הסיפור על הקטר
הישן מבאר שבע ואמרה שכשרוצים לסמן לרכבת שהגיע הזמן לנסוע
יורים כדור אחד והיא מתחילה לזוז...

רצתי למקלחת ופתחתי את הארון הקטן. האקדח היה מונח שם, בדיוק
באותה הצורה בה ראיתי אותו בפעם האחרונה. כבר לא הייתה לי
סבלנות, שלפתי אותו בהתרגשות ונשענתי על דלת האמבטיה.
הסתכלתי עליו למשך כמה דקות, מוקסמת מהרגע...
אחר כך פתחתי את הפה, עצמתי את העיניים חזק ובחיוך אחרון
אמרתי: "כולם לעלות, הרכבת שלי יוצאת..."