ליוסף הזקן היתה מכולת קטנה, מכולת שכונתית, הוא לא ממש הרוויח
ממנה כסף במשך השנים והמכולת שלו נהפכה להיות הבית שלו. הוא
עבד, כי זה החזיק אותו, האנשים שנכנסו למכולת שלו, היו חברים
שלו, הוא עבר את כל ההיסטוריה של המדינה, הוא ידע בדיוק מתי
מתחיל מיתון ומתי הוא נגמר, הוא ראה מלחמות מול עיניו, ראה
קליינטים שלו שלא חוזרים מהמלחמות.
הוא ידע שזמנו קצר, הוא כבר זקן ובא בימים, אבל המכולת הזאת
היתה כל חייו, והוא חלם להיקבר בתוכה ולגרוס אותה. הוא רצה
שיזכרו אותו, רצה שמישהו ידאג לו.
ואז הוא החליט, שאין לו יותר מדי ברירות, הוא חייב למצוא דור
המשך, מישהו שיקח ממנו את המכולת הקטנה.
הוא הכין רשימה קצרה, ובידו הרועדת כתב כמה שמות. לאט לאט הוא
החל לסנן, זה כבר מת, זה בכלא, זאתי עובדת ברחוב, הוא נשאר עם
חמישה שמות של קליינטים קבועים שלו שהוא אהב, אבל לא באמת הכיר
אותם ואת חייהם.
ברשימה היו 3 גברים ושתי נשים, היה לו בעיה מסויימת להכניס
נשים לרשימה, אבל הוא ידע שזה כבר שנות האלפיים ואין מה לעשות
גם אישה, כמה שהיא מוגבלת, יכולה לנהל מכולת. ככה הוא קיווה
לפחות.
הוא פנה לשם הראשון ברשימה. זה היה מריאנו, האיש החביב שגר
ארבע בתים ליד המכולת, מריאנו היה מובטל כבר כמה שנים, ככה הוא
סיפר ליוסף, מריאנו היה גרוש עם ילד אחד שאותו הוא ראה פעם
בשבועיים.
הוא סגר את המכולת מוקדם, די חושש שאולי יבוא איזה קליינט,
וימצא את החנות סגורה, והלך לאט לאט לעבר הבית של מריאנו, הוא
דפק על הדלת, לקח כמה שניות וקול נשמע מאחורי הדלת "מי זה?"
יוסף ענה "זה אני יוסף מהמכולת". הדלת הכבדה נפתחה לאט לאט,
ומריאנו עמד כשהוא לבוש בשימלה. יוסף ההמום, לא ידע מה לעשות,
הוא רצה לצחוק ומצד שני לבכות, אבל הוא ניסה לשמור על ראש
פתוח, "מריאנו, מה זאת השמלה הזאת". מריאנו לא התבלבל וענה לו
"כשאני עם שמלה אני לא מריאנו, אני מריה". יוסף שלא ממש ידע מה
הוא אמור לעשות, אמר "טוב מריאנו.. סליחה מריה.. אני רוצה
לשאול אותך שאלה אני רוצה להכיר אותך, אני רוצה למצוא מישהו
שיקח ממני את המכולת" מריה/מריאנו הסתכל עליו ואמר "אני מאוד
אשמח, אבל רק רציתי שתדע, שאני משנה את מיני ואני אבוא קבוע עם
שימלה". יוסף אמר לו תודה ושהוא יחשוב על זה.
הוא פנה לשם השני ברשימה תוך כדי דיבור לעצמו שבו הוא אומר
לעצמו שפעם בימים עברו לא היו דברים כאלו.
השם השני היה שושנה, שושנה היתה אישה לא צעירה, אפילו זקנה
כבר, שגרה קרוב מאוד למכולת, יוסף עלה בשקט אליה לבית ודפק על
הדלת, מהצד השני הוא שמע צעקות של שבר. הוא שמע דברים נשברים
על הקירות, וכבר פחד לפתוח את הדלת, ואז הדלת נפתחה, מהצד השני
הוא ראה את שושנה מלאה בדם, עם חתכים עמוקים, היא חייכה אליו
חיוך כואב ואמר לו באדיבות "יוסף, מה שלומך? מצטערת שאת רואה
אותי ככה, אני קצת נפלתי..." פתאום מהצד השני של החדר הוא שמע
יריה ושושנה נפלה על הריצפה, הוא הסתכל על היורה, זה היה
בעלה.
יוסף ההמום רצה לצעוק ואז בעלה פשוט ירה בעצמו.
יוסף ידע שעוד שם מהרשימה נמחק. הוא עבר לשם השלישי. זה היה
בחור צעיר ונחמד שקראו לו ערן, ערן היה סטודנט, שמאוד אהב את
יוסף, הוא דאג לו שאל לשלומו, ויוסף היה בטוח שערן יוכל להציל
את המכולת. הוא עלה לדירה שאותה שכר ערן, ודפק על הדלת, את
הדלת פתחה בחורה צעירה במגבת, שואלה את יוסף ברצונו.
יוסף הסביר לה שהוא מאוד מצטער להפריע להם, יוסף אומנם היה איש
זקן, אבל לא טיפש, הוא ידע שהוא קצת הפריע להם. מיד הגיע ערן
והתנצל, הוא הציע ליוסף לשבת והביא לו כוס מים. יוסף התמוגג.
הוא כבר רצה להלחיט שזהו נגמרו החיפושים. ערן סיפר לו שוהא
בדיוק חזר ממילואים, והוא סיים את לימודיו בהצלחה.
ואז יוסף ניגש למלאכה, הוא החליט שהוא מציע ישר, והוא סיפר
לערן על החנות שלו, ערן שמע והנהן בראשו. ערן מיד אמר לו שהוא
מודה לו על ההצעה, אבל הוא יהיה חייב לסרב, ערן הבהיר לו שבארץ
אין לו סיכוי למצוא עבודה ראויה, הוא לא יוכל בחיים להגיע
לדירה בלי לשלם משכנתא עד סוף ימיו, והוא החליט לעזוב,
המזוודות כבר ארוזות אמר לו ערן.
יוסף הרגיש את ליבו נחמץ, אם הדור הצעיר המוכשר הזה הולך, מי
ישאר?
יוסף איחל לו בהצלחה והלך לאט לעבר הדלת, תוך שהוא מזיל דמעה.
הוא הגיע לשם הרביעי זה היה מנשה. מנשה היה איש בסביבות גיל
35. איש טוב לפי מה שידע יוסף, הוא לא ידע ממש מה מנשה עושה,
ולמרות שלא ראה אותו כבר חודש בערך , הוא תמיד זכר, איך מנשה
היה שואל בשלומו גם שלא היה קונה שום דבר, מנשה היה נשוי ואבא
לשלושה ילדים.
הוא גר שני רחובות מהמכולת ויוסף החליט שזה בהחלט דרך טובה
בשביל המחשבות שלו. הוא כבר עבר שלוש שמות ועדיין לא מצא אף
אחד. הוא קיווה. הוא האמין. חייבת להיות תקווה.
הוא הגיע לבית ועלה בלי להסתכל לצדדים. כשהוא הגיע לדלת
שנמצאית בקומה הרביעית הוא ראה על הדלת מודעת אבל. "בצער רב
וביגון קודר אנו מבכים את הירצחם של מנשה ושני ילדיו בפיגוע
הדמים במסעדת מצה". יוסף התיישב על המדרגות והחל בוכה, הוא בכה
על מנשה הוא בכה על עצמו, הוא בכה על חיים כאלו שהולכים
לאיבוד. הוא החליט שהשם החמישי יהיה זה. זוהי היתה מזל והוא
ידעה שמזל חייבת להיות המזל שלו.
הוא חזר בחזרה רחוב אחד ועלה בגרם המדרגות המתעקל עד לקומה
החמישית. הוא ידע רק שלמזל יש בעל ושני ילדים. יותר מזה הוא לא
ידע כלום. אבל מזל, היתה המזל שלו, כל יום היא היתה מגיעה,
למרות שהיא עשתה קניות בסופר הגדול שפתחו למטה, היא תמיד
הקפידה לקנות כמה דברים אצלו, למען הנוסטלגיה. מזל תמיד סיפרה
לו כמה טוב לה בחיים. כמה יש לה כל מה שהיא צרכה ויוסף ידע
שמזל היא המזל.
הוא הגיע אליה הביתה, ועוד לפני שוהא דפק על הדלת הוא ראה את
הדלת נפתחת, מזל עמדה מחייכת, והכניסה אותו לביתה, היא אמרה לו
שהיא ראתה אותו עולה במדרגות והיא ידעה שהוא בא אליה.
יוסף הסתכל מסביבו וראה שהבית די מבולגן, מה שהוא ידע שלא
מתאים למזל בכלל, הוא שאל את מזל מה שלומה, ואז היא פרצה בבכי,
בעלה היא סיפרה עזב את הבית בשביל בחורה צעירה, הם יתגרשו, לא
מעניין אותו מהילדים שלו. ומזל חייבת לעבוד בשתי עבודות בכדי
לפרנס את הילדים.
מזל הסבירה לו שהרפורמות החדשות של נתניהו מחייבות אותה לעבוד,
וגם בעבודות האלו היא בקושי יכולה להחזיק את הראש מעל המים.
יוסף שמע והחליט שאין טעם שהוא בכלל ישאל אותה, הוא הבין שגם
את השם הזה הוא יכול למחוק, הוא ישב אצלה שעה ארוכה, ושמע אותה
בוכה ובוכה.
היא סיפרה שעובדת סוציאלית שוקלת לקחת לה את הילדים, כי אין
להם מה לאכול והוא פשוט ריחם עליהם. איך היא הגיעה למצב הזה.
יוסף יצא והתיישב ליד במכולת שלו, הוא בכה, הוא הרגיש שהמדינה
מתפוררת, חמישה אנשים חמישה כשלונות, מדינה אחת שהולכת
לאבדון.
איפה התקווה שאל יוסף, הוא הלך לחנות נשכב ונרדם, יוסף נפטר
באותו לילה. את המכולת הרסו שבועיים אחרי זה. בלוויה שלו לא
היה אף אחד.
הלוויה שלו, התקווה שלנו.
המכולת של המדינה