אודרי בת ה-5 תמיד האמינה בקסמים. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא
ידעה שהם קיימים.

אפילו מנורות לבה נראו בעיניה קסומות והיא סיפרה לכל הילדים
בגן שיש בתוך אותן מנורות אבק פיות.

אביה, שאהב את אודרי יותר מכל דבר בחייו, נתן לה להאמין בזה.
מאז מות אישתו, הוא אפילו עודד את אודרי בעניין. הוא רצה שתמיד
תשאר קטנה ותמימה.
שתמיד תשאר הילדה הקטנה שלו. גם כשתגדל לגיל עשרים.

גם בגיל 12, אודרי עדיין האמינה בקסמים. היא לא חשבה, אלא ידעה
שהם קיימים. אמה לא מתה, כפי שרוז אמרה בכיתה ב', אלא אמה בגן
יפיפיה, עטור שדונים, פיות וקוסמים.

אמא לא מתה. זה לא יכול להיות. ככה אבא גם אמר.

כל פעם שצחקו על אודרי זה רק חיזק את דעותיה על אותו עולם
מופלא, כל פעם שאמה החורגת ניסתה לרמוז שאין כד זהב מעבר לקשת,
אודרי מחאה.

אף פעם לא היו לה חברות. אודרי הסתובבה בהפסקות, שומעת חבורת
ילדים צוחקת עליה כל פעם שעברה מולם. 'כמה תמימים אפשר להיות',
חשבה בגיחוך.

עולם הקסמים אמיתי.

אם לא, אז מי מדליק את הכוכבים? מי גורם לילדים הקטנים לישון?
מי מביא מתנות בחג המולד?

אך אודרי, כרגע בת 14, ישבה מול המרפסת, מרגישה במשב הרוח
הקריר של הסתיו פוגע בעדינות בעורפה, מפזר את שיערה הארוך
קדימה.

הדבר הכי קסום בשנה. חורף.

מתחתיה העלים הרכים נעו בשקט מופתי. היא תמיד חלמה להיות חלק
מהרוח, לעוף לכל מקום בלי מחויבות או הגבלה.

אודרי נעמדה על המעקה.
שלחה רגל קדימה, שם קיוותה כי הרוח הקרירה תסחוף אותה.
מנסה לעוף.

היא זכרה את הצרחה של אביה.
את הרופאים שרכנו מולה, לראות עם היא עדיין נושמת.
ואת המחשבה שהרוח שבטח רק... רק הייתה חלשה מדי.
היא התעלפה, שוב.

"היא מתעוררת. אודרי מתעוררת."

זה היה הדבר הראשון שאודרי שמעה, בעודה שוכבת על המיטה
בבית-החולים ואמה החורגת ואביה בוהים בה במין... חוסר הבנה.

"מה קורה פה?" היא שאלה, מפחדת יותר מכל מן התשובה.

"קיווינו שאת תספרי לנו..." מלמל אביה.

"ני-ניסת-תי לע-עוף", היא מלמלה תשובה, מצפה שפניהם של הוריה
המודאגים יתמלאו בהבנה, כמו תמיד כשאמרה או עשתה דברים כאלה.

מבטם החמיר.
"אני צריכה לדבר איתך", מלמלה אמה החורגת לאביה, ושניהם יצאו
מהחדר.

אודרי הסתכלה סביב, שומעת את אמה המזויפת (ככה הייתה נוטה
לקרוא לה, "אמה המזוייפת") צועקת על אביה.

האור, שהציף את החדר ממנורה אחת בודדה, גילה שבחדר הפשוט הייתה
עוד מיטה, ועליה אדם ישן בעל גבס על רגלו.

אביה נכנס לחדר.

"אודרי, אנחנו צריכים לדבר", מלמל. בחיים אודרי לא שמעה אותו
בכזה טון דיבור... מוזר.

היא הנהנה, ואביה התיישב מולה.

"אודרי..." הוא מלמל. 'כשהוא אומר את שמי פעמיים', חשבה, 'הוא
תמיד רציני. תמיד'.
"את... את צריכה לה-הפסיק את זה", הוא ממשיך, מרים את מבטו אל
מול פניה החיוורות.

"להפסיק? להפסיק מה?" שאלה בבלבול.

"את כל... העניין הזה... ק-קסמ-מים... שנינו יודים שזה כבר
הס-ספי-יק".

אודרי הסתכלה עמוק אל תוך עיניו, וראתה את כל מה שפחדה ממנו
באותו רגע; הוא היה רציני.
היא פשוט הנהנה, לא יודעת מה להוציא מפיה.

לוקח עשרות או אפילו מאות אנשים לועגים כדי לבנות ולחזק עולם
דמיוני.
נדרש רק האדם האחד שבו בוטחים כדי לפרק אותו.

באותו לילה, בבית החולים, כשאביה הלך, אודרי בכתה. בפעם
הראשונה בחייה, 14 שנות חייה, היא בכתה.
לא היה לה שום דבר שיגיד לה שהכל יהיה בסדר.
שום קסם.

"אכפת לך", מלמל האיש שבמיטה ליד בישנוניות, "יש אנשים שמנסים
לישון". האיש שלח את ידו לתקרה והצביע על הנורה שדלקה בחדר.
הנורה נסגרה, סתם ככה, ב'קלאק' קטן.
היה חושך בחדר.

אודרי הייתה המומה.
'מה הרגע קרה?'