אולי גם אצלי, אצלנו, מן ניתוק כזה מהעבר, מתמוסס בין חורבות
בית הספר הישן שלנו, שפעם איכלס שלוש מאות ילדי עובדים, ביניהם
גם מאיה ואני, סועדים יחד, בשתי משמרות כדי שיהיה מקום לכולם.
אולם התעמלות, נישא כצוק על עמודים, קירו החיצוני ערוף, נחשף
אל חצר בית הספר כמפל זכרונות אכזב, פוער בו דרך-לא-נתפשת,
נוגדת את חוקי הזרימה של אז. לעלות בהחבא דרך מדרגות החירום
האפלות, בינות לכדורי-סל שנפחו נשמתם, כתפוזים נרקבים שנשרו
באפלולית הפרדס, לעקוף את מבואת המזכירות וחדר המנהלת, שלא
להיראות מאחר לכיתה.
ועתה הכל חשוף, הספרים צונחים משמים, מחוסרי כריכה, צהובים
מזוקן. וכאילו טביעת חיוכו של טוביה הספרן הזקן עודנה עליהם,
מבטיחה לקיים מצוות קריאה נאמנה בחדר העיון של-מעלה.
נואשת, מפלחת המצלמה שלי את הדממה, מנסה לנשום את התמימות
החמקמקה של אל"ף-בי"ת, חש על עורפי את מבטי אין-האונים של
מאיה, לה ברור כבר, כי פג הכל. לא יהיה עוד. מכל הרחש הזה,
מהשירה האדירה של יום השישי, השוקו והלחמניה והתמונות
המצויירות על לוח המודעות, נותר שלד זקן של בניין. פסל
הילד-החושב, שקיבל את פנינו בכל בוקר, נראה עכשיו זקן מתמיד,
לא טבעי. וכמו על אותם ילדים אומללים, חולים במחלה חשוכת מרפא,
גם עליו קפצה זקנה בטרם עת.
גיא דגן
דצמבר 2005 |