רגב פורטת על הגיטרה שלי. כל כך יפה, עד שזה גורם לי לחוש, שאם
הייתי חי פעם-פעם, הייתי קוטף לה עננים כדי לרפד את מיטתה. אבל
זה לא באופנה בימים אלה.
כשרגב מנגנת אני נזכר בכל הטוב שבעולם ובא לי לבכות ממש, ככה
עם דמעות, למרות שאני יודע שאם החבר'ה בקבוצה ייראו אותי ככה
זה יהיה חומר עבור מערכונים לחודשיים.
אז אני מצייר. משהו בינוני למדי, לדעתי, אפילו שרגב מתלהבת
פתאום ואומרת שזה כמו עננה תועה שאבדה והתרחקה מהעדר.
ובאותו רגע בא לי לנשק אותה על השפתיים. אבל אני לא עושה את
זה, גם משום שאלון, אחיה, בחדר השני, רואה היאבקות בערוץ
לבנון. וגם משום שהיא בטח לא תיתן לי. למרות מה שהיה בינינו על
הכותנה בשישי שעבר.
הכותנה זה כמו הגורן של פעם.
-והנה הוא בא!, קארי-המחץ- ואן-אריק הגדול וקורע לא-מ-א שלו
ת'צורה...
היא מביאה לי ספר שירים ומראה לי את השיר שהלחינה. פועה שלו
תורן.
יפה. כמעט יפה מדי. אני לא רוצה שתחשוב אותי לרכרוכי, אז לא
ממש מתלהב בקול אבל חושב בפנים, היא כמו פיה מהאגדות. הייתי
מגדל עבורה גן פרחים כדי שיהיה לה פרח בכל יום, והיא הייתה
שותה ממנו צוף כמו הפרפר שהיא.
ואני אומר, את עולה לחדר אוכל? כאילו באמת שהיא תעלה איתי
למעלה
כשכולם רואים.
עוד קריאות וצחוק בחדר השני. אז לפתע, היא רוכנת מעל הגיטרה
ומדביקה לי נשיקה חטופה.
והעולם גועש. |