אני מתעוררת בעיר, והיא ערה סביבי
שרה עצמה בחריקות בלמים
מלמולי שכנות, וצחוקי ילדים רחוקים.
כאהוב, שהקיפני בזרועות עדינות
ובעודי ישנה, המהם לעצמו
את אתמוליו ומחריו
בקול נמוך, כדי שלא להעירני.

ערבי זקן מאבו גוש, נתן לי קפה שחור מאוד
ומתוק מאוד. לאחר ששתיתי
הפך גרגרים רוויים ואמר לך:
לאישה שלך יש לב טוב, אבל היא לא יודעת
לשמור אותו לעצמה.

נערים בטלוויזיה שבפינת המסעדה נבהלו לכל עבר.
אישוניהם נראו כמבקשים להימלט מארובות עיניהם.
קריין ירה מלים חדות, בשפה שלא הבנו
באוויר הקר מואזין החל ליילל.
     
הערבי הזקן התבונן בי ואמר
עשית דרך ארוכה. בקרוב יגיעו
שבע השנים הטובות.

אני יודעת לשרוד, להשתנות. אני כמה חיות.
כנחש. אני יודעת להשאיר את קליפותיי המיותרות מאחור.
כחתול, אני יודעת ללקק עצמי, להתנקות.
אחרי תנומות ארוכות אני לוקחת עמי את נשמותיי,
מתמתחת, ופוסעת
לחפש פיסת שמש חדשה, ובעלים
שיספקו לי מקום חם לישון בו
בלילות קרים.

כמו מכוניתך, היורה עצמה, דרך הרים כהים
אל בריכות אור, כך אני, יודעת לדהור.
לובן הווה מסנוור תמיד
משאיר עבר אפל לעברו.

באצבעות עדינות
אתה נוהג אותי,  
לזמנים בהם העולם היה בית
ואני בו, ילדה סקרנית, משתוקקת לגלות
עוד חדרים.

לחתול הגדול בעולם, (שחושב שהוא כלב) שנה טובה