אני עומד במדי הנח"ל שלי, מעל הקבר הפתוח, והמילים נתקעות לי
בגרון.


"גרמת לי להאמין בטוב ליבם של אנשים בזמן שהיה הכי קשה להאמין
בזה. אתה היית הכי חכם בעולם של טיפשים. אני זוכר שגם ניצחת
אותי בתחרות ריצה פעם, וזה כשהייתי עדיין מקום תשע עשרה מכל
המועצה האזורית. נתת לי סנדוויץ' כשהייתי באמת רעב, ועזרת לי
כשאיש לא עזר. אז ככה נראה לי שיותר מכל אחד אחר הגיע לך
לחיות."

הבוץ מגיע מעל המגף, ומלחלח את שולי המכנס. עוד מעט שבת.

ואני אומר בלב, אתם התנהגתם כמו שאתם, ודיברתם עליו מולו, אז
שתדעו לכם שהוא כן מבין, מבין המון. ההקנטות, אני זה שהיה נעלב
בשבילו, כי לו ממש לא הזיז. והוא גם מבין שאם יש גן עדן אז הוא
שם ממש ממש לבד. והשמים בוכים בזה הרגע, עליו ועליכם, ומגיע
לכם שתשחו בדמעות עד לוואדי.
אני לא חושב שזו הייתה תאונה. כולם אמרו, הוא מפגר, לא ידע מה
שהוא שותה. חשב שזה מים...

בארון השירות? גלון של חומצה ששכב שם דרך קבע. מישהו שמבין
ויודע מהם חיים ומהו מוות. לא תאונה.

זה היה תרגיל בלהיות. זה מה שזה היה.

רק רגב מוחה דמעה, מחבקת את תיק הגיטרה שלי, שעלתה לסבתא כל כך
הרבה לפני שנתיים. גיטרה בגשם. מוסיקה על פני המים. ואני רוצה
לחבק אותה ולומר לה שהיא הכי יפה, ושאני אוהב אותה, ושתמיד
אהבתי.
אבל אני רחוק. הכי רחוק שאפשר.

תאונה. זה כל מה שהוא היה בעיניכם. בעיניכם העוורות מלראות מהו
יופי וחכמה וכבוד וכישרון וחום.

הוא מבין מצוין. את הדבר היחיד שהיה לו, לקחתם. לא אכפת היה לו
מכלום מלבדה. עכשיו היא מציצה ממרום איזה ענן בשתי עיניים
אדומות כדם, ומצייצת שיר קטן. ומשייטת בזנבה אל חריץ הגבינה
שבירח, כי אם יש גן עדן לחולדות אז הוא בוודאי עשוי גבינה.

רגב בתוך הדובון מישירה אלי מבט שקוף מדמע, שואלת משהו בשפתיה
ללא  קול. הזמן זורם בדגדוג על הלחי. והוא יהיה צעיר לתמיד.
גוש בגרון מסרב להיבלע. כשאתם שיקרתם, הוא אהב. וכשאתם רצחתם
הוא נתן חיים.

אני אהבתי אותו. אהבתי.
מזמן .