כשאתה למטה, אתה לא דואג. אתה שקוע בעצמך, במה שנשאר. הזמן
עובר מהר, כי אתה לא מייחס לו חשיבות. לא אכפת לך איפה תהיה או
מה תעשה, הזמן יעשה את שלו ויעבור, ותחכה שמשהו גדול ופתאומי
יקרה שיציל אותך מהשגרה. וכשהמשהו הזה קורה, הכל מתהפך. אתה
לאט לאט עולה. דברים נראים לך חשובים פתאום. הזמן עובר לך מהר
מדי, אתה לא מספיק. אתה משקיע. אתה מנסה להשיג עוד, אתה נותן
מעצמך, אתה מפתח רגשות. התקווה הזאת שנוצרת אצלך, גורמת לך
לעשות דברים שאז, כשהייתה למטה, לא היית מעלה בדעתך לחשוב
עליהם בכלל. כי אז, לא היה אכפת מכלום. עכשיו, אתה צריך להתחשב
בצרכים מסוימים. לוותר. לאהוב, להתגעגע, להשקיע, להתקשר, לדבר,
להיפתח, לבכות, לצחוק, להתחשב, ולהספיק לנשום.
הפחד לא מאחר לבוא. הוא מגיח אי שם בשלב העליה למעלה. פתאום יש
לך מה לאבד, אתה פוחד מהחזרה למטה. כמו טיפוס על הר גבוה. אתה
פוחד ליפול ממנו, כי כשאתה למטה, אתה לא דואג, לא יקרה לך
כלום. הפחד גורם לך להשתנות. אתה יותר רגיש, אתה יותר מתחשב,
יותר אוהב. את התחושות האלה אתה מעמיק, יותר ממה שהגעת אליהם
עד עכשיו. אובססיה. פחד מלאבד. פחד מאובדן. פחד מרחמים עצמיים
שטעמת אותם כל כך הרבה זמן. אתה עושה הכל כדי שלא ישתמש, כשאתה
בכלל לא שם לב לשינוי שעובר באופי שלך. אתה דואג מהכל, פוחד
מהכל, חושש שהכל יאבד לך בבת-אחת ולא הצלחת להבין למה. מדמיין
את הרגע שהכל מתמוטט לך בין הידיים ואתה בורח מכל העולם הזה.
אני מרגיש ככה.
השינוי הולך להתרחש בקרוב. הדבר הגדול הזה. שגרה חדשה עומדת
בפתח, ואני עומד מולה, אני לא יודע מה לעשות. אף אחד לא הכין
אותי לזה. אף אחד לא אמר לי שאני אתאהב מתישהו, ועוד בלי
להודיע לי קודם לכן. אני משוטט במחשבה באי-ודאות. וזה כל כך
מפחיד אותי. אני עסוק בזה כל היום. מה יהיה אם, ומה יהיה אם
ככה. כמו זקנה. דואג. פוחד. פוחד להיפגע. הפגיעה רצה לי בראש
כמו סרט. תחושה מוכרת, אבל לא חזקה כל כך. זה כוח עצום שפוגע.
כמו מטאור שפוגע בכדור הארץ. וכשזה פוגע, אתה מפעיל את כל
המערכות חירום. ושום דבר כמובן לא עוזר. אתה נסגר. שוב. ברחמים
עצמיים. בשאלות של איפה טעית ומה לא עשית. ובמחשבה הכל כך בלתי
נמנעת שהגעת לסוף. זאתה לא מסוגל יותר. צורך לנתק קשר עם כל
שביב אנושי.
אני מפחד מהשינוי. זו אחריות, אני כבר לא דואג לעצמי, אני דואג
לה. דואג שהכל בסדר, דואג שהיא לא תיפגע. אני כבר שוכח מה זה
להיות עצמי. משתדל להתנהג כמו שאני, במין מסיכה חדשה שיצרתי,
מסיכה שאני כל כך אוהב לשים על עצמי. מסיכה שגורמת לי לשכוח
מכל הצרות והבעיות שלי. אני כבר לא חושב על עצמי. אני לא חושב
על בית, על אמא, על הכלבה שלי, על המחשב ואל העולם הוירטואלי
אליו הייתי בורח לעיתים תכופות. אני חושב עליה. על להיות איתה.
להרגיש אותה. לנשק אותה. לחבק אותה. הטעם שלה לא נפרד ממני.
שירים שאני שומע מזכירים לי אותה. אובססיה. מי אמר שזה רע? אני
מבין. זה רע כשזה כבר לא זה. אבל אני יודע שאני לא אהיה
אובססיבי מכל הסדרות האלה, עם הטקסטים הגרועים. אני אהיה
אובססיבי שלא יראה את זה. שקט כזה, שקוע בעצמו, במחשבות שלו.
ובכלל, אני כותב רק את מה שאני מרגיש. כי אני לא יכול לשקר
לעצמי. אני מאוהב. אני למעלה. אני פוחד לאבד את מה שהשגתי. אני
לא מסוגל לאבד את זה. האובדן יהיה בלתי הפיך. כל המסגרת שמסביב
מפריעה לי. אני לא מסוגל לדאוג לה. אני מרגיש חסר אונים, פוחד.
פוחד מהשגרה החדשה, פוחד שהיא תימאס, כי זו היא טבעה של שיגרה,
להימאס באיזשהו שלב. לפעמים אני מתגעגע ללמטה שלי. לחוסר דאגה,
ללהיות אני האמיתי. בלי מסיכה של אושר ובלי הרגשה של להיות
מאוהב. אבל זה רק לפעמים, כי רוב הזמן אני שקוע בחלומות בהקיץ
ומחשבות עליה. ובאמת זה רק סתם, כי לא הייתי בוכה בגלל בחורה
כשאני שוכב בלילה במיטה ובחושך. זה לא הייתי אני. הייתי בוכה
מסיבות אחרות לגמרי. חוסר חברים, חוסר תשומת לב. לא מאהבה, לא
מאובססיביות, לא מפחד.
אני כל כך מפחד מהלמעלה הזה. יש לי פחד גבהים, תמיד ידעתי את
זה. אבל אתה רוצה אתגרים, כי השגרה נמאסת. זה הטבע שלה, להימאס
באיזשהו שלב. ואני רוצה לעלות, עוד ועוד. אני לא יודע לאן אני
יכול עוד להגיע. וככל שאני עולה, אני מפחד יותר. מפחד ליפול
בסופו של דבר. אני מביט למטה ואני רואה את מה שהייתי, בלי
דאגה, בלי פחד. אני רואה גם שיגרה סתמית. אין אושר, אין אהבה,
אין געגועים, אין הרגשה טובה, אין משמעות לזמן. המחשבה
מתחלפת.
האצבעות כותבות את מה שהמוח מכתיב.
אני עכשיו למעלה, וממשיך לעלות. אני מפחד ליפול. אני כל כך לא
רוצה ליפול. אני מפחד. אני לא רוצה יותר כלום. אני לא מבקש
כלום. אני רק רוצה להיות איתה. לגרום לה אושר ובאותו זמן גם לי
להיות מאושר. אפשר לקרוא לזה שאיפה. אבל אני עדיין מתפס, כשעל
הגב יש לי תיק מלא בפחדים.