[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לפני הרבה זמן, אבל לא יותר מדי זמן, היה אדם שקראו לו אני.
אני תמיד חשב שהוא שונה. האישיות שלו התבססה על כך שהיה שונה.
זה לא הפריע לו. רק לפעמים. לפעמים היה מסתכל על כל האנשים
המוגדרים שם למטה, או אולי זה היה למעלה, הוא אף פעם לא ידע,
וראה אותם משחקים בינם לבין עצמם. הוא ניסה לקרוא אליהם. הוא
לא היה בטוח אם רצה שהם יצטרפו אליו או שיקראו לו בחזרה להצטרף
אליו, אבל הם אף פעם לא ענו לו. או אולי הם כן ענו לו והוא
פשוט לא שמע. כשהיה יותר חכם הוא הבין שאולי הוא לא רצה לשמוע.
"כל אחד רוצה להיות מיוחד," הוא שמע מישהו אומר פעם. את זה הוא
כן שמע. לפעמים הוא הקשיב כשמצא משהו או מישהו שיכל להזדהות
איתו במקצת. "אבל אף אחד לא רוצה להיות שונה."
לפעמים הוא היה בורח לתוך עצמו. הוא היה חי את ימיו, או לפחות
כך הוא זכר, או בחר לזכור, בדמיון שלו. זה לא היה דמיון מרשים
במיוחד, או לפחות כך הוא אמר לעצמו, אבל הוא היה מרווח מספיק
בשבילו.
אני התבגר מאז, והתחיל להבין שהרבה אנשים מרגישים ככה לפעמים.
לפעמים.
הלפעמים הזה החזיק להבה בוערת בתוכו במשך שנים. שנים בהם באמת
האמין שהיה חלק ממשהו. שנים בהם האמין שהיה מוגדר.
הספק חי בתוכו, התפתח, וחיכה לרגע שאני לא יהיה מוכן לעצור
אותו.
יום בהיר אחד, ככל הימים הבהירים באותה תקופה בהירה, משהו
הזכיר לאני שהוא לא היה ככה מאז ומעולם. אני התחיל לחיות שוב
את העבר שלו. הוא נזכר ברגעים הללו במשך התקופה הבהירה בהם היה
תוהה אם משהו באמת השתנה. כן, ברור שכן. הוא עבר כל כך הרבה
מאז. לא אפשרי שלא השתנה בכלל.
אני התעורר יום אחד ומצא את עצמו בתקופה שונה, אך מוכרת בצורה
מכאיבה.
הוא מצא את עצמו במחצית הדרך לפסגת הר אפל. רחוק מאוד מסוף
הדרך, אך רחוק מדי מתחילתה כדי לחזור.
אני הסתכל סביבו והרגיש משהו קם לחיים בתוכו. חבר ותיק ולא
רצוי במיוחד. כשחשב על זה, הוא לא היה חבר בכלל. יותר כמו אחד
מהצללים של אני שנטה לעקוב אחריו ולהזכיר לו שהעולם הוא לא רק
מה שלפנייך ומה שאתה רואה, אלא שהעולם מורכב לרוב ממה שנמצא
מאחורייך. אני חשב שמה שחשוב זה לא מה שנמצא מאחורייך, אלא מה
שנמצא לפנייך. ההרגשה הזאת חיממה את לבו, והשמיים נהיו קצת
יותר בהירים. זה גרם לו להיזכר בתקופה הבהירה, אם הייתה קיימת
בכלל ולא רק אשלייה, והשמיים שוב נהיו עכורים.
אני המשיך ללכת בדרך הארוכה אל פסגת ההר. מדי פעם הסתכל
מאחוריו, בנסיון לראות את התקופה הבהירה. אולי עכשיו, כשאני
קצת יותר גבוה משהיה פעם, יוכל לראות את התקופה הבהירה. אולי
היא רק כמה מטרים מעבר לאופק. רק עוד כמה צעדים.
אני הבין שהוא לא יראה שוב את התקופה הבהירה, כי ככל שיתרחק
ממנה, היא רק תהיה יותר רחוקה ממנו.
אני המשיך לעלות בהר. הצל בעקבותיו.
"למה אתה ממשיך לעלות?" שאל אותו פעם הצל כשהלכו על גשר והצל
הלך לצידו.
"אני לא יודע מה עוד אני יכול לעשות," אמר לו אני, ועצר והסתכל
למטה אל הנהר האפור שזרם מתחתיהם.
"למה שלא תחזור? למה שלא תחפש את התקופה הבהירה?" צעק אליו הצל
כשהגיע לצד השני של הגשר.
"כי אני לא רואה אותה יותר," אני הסתכל עכשיו למעלה, אל
השמיים. הוא ראה קרני אור אפורים. הכל היה אפור במקום הזה.
"אני לא יכול להיות בטוח אם היא באמת קיימת. את פסגת ההר,
לעומת זאת, אני כן רואה. הנה היא, מונחת שם לפניי."
הצל הסתכל לכיוון הפסגה. או לפחות כך אני חשב. תמיד היה קשה
לדעת על מה הצל הסתכל או על מה חשב.
אני ראה שבצד השני של הגשר היה פתח למערה. הוא נעמד מול הפתח
והסתכל בפנים. הוא שמע את הצעדים של הצל שכבר נכנס. המערה
נראתה אפלה וחשוכה ויותר אפורה מכל מקום אחר בתקופה הזאת. הוא
לקח צעד אחד אחורה והסתכל מאחוריו בפעם האחרונה, או לפחות כך
חשב, וניסה לחפש את התקופה הבהירה. הוא לא ראה אותה. הוא חשב
על מה שהוא אמר לצל. את פתח המערה הוא יכל לראות. רק עוד כמה
צעדים קדימה. התקופה הבהירה הייתה שנים מאחוריו. הוא לקח צעד
אחד דרך הפתח והרגיש את זיכרונותיו נלקחים ממנו ע"י הרוח מעבר
לאופק. הוא קפץ אחורה. הוא לא רצה לאבד את הזיכרונות שלו עד
שלא יהיה בטוח שהם רק זיכרונות.
"אתה בא?" אמר לו הצל, "רק עוד כמה צעדים."
אני התחיל לצעוד ביציבות דרך פתח המערה, ובאופן כואב, אבל לא
יותר מדי כואב, הוא שכח הכל.
"כל אחד רוצה להיות מיוחד," הוא שמע מישהו אומר פעם. הוא הקשיב
פעם. עכשיו, כשהיה יותר גבוה, הוא לא היה בטוח אם הדברים שהוא
שמע והקשיב להם היו אמיתיים, או רק אשליות. "אבל אף אחד לא
רוצה להיות שונה."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אחח, יא ראב יא
ראב
אחח, יא וול יא
וול
איפה איפה
אייייפהההה, ארץ
ישראל?


זאת שאהבה את
התל-אביבי
מעריצה את זאב
רווח


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/10/04 13:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמיתי כהן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה