שנינו נוסעים במכונית, השתיקה מתעצמת סביבנו.
אורות מרצדים מול עיני ואני מתפללת שהנסיעה לא תגמר לעולם,
לנצח לסוע איתך בתוך מכונית ולחוש את קרבתך, את חום גופך כל כך
קרוב, מרחק נגיעה ממש.
אני מתפתלת בתוכי, רוצה כל כך לחבק אותך להרעיף עליך אהבה שלא
נגמרת, הבושה חונקת אותי ואני לא מושיטה את ידי.
אתה עייף, אני מושכת אותך איתי עד השעות הקטנות של הלילה, מנסה
להרויח זמן איתך, אתה בטח לא יודע זאת, או שבעצם כן, אתה כל כך
חכם.
איתך אני מרגישה כל כך רגועה, כל כך אמיתית, בעלת יכולת ועצמה,
אבל למה אני לא מצליחה להושיט את ידי, למה אני לא מצליחה לגעת
בך, להעביר לך מעט מאהבתי ברגעים הקצרים שנותרו עד שנגיע
לביתי.
קסם מהלך באויר, אתה מושיט ידך ושם אותה בידי, לשונות של אש
מתפתלים בבטני, סומק מציף את לחיי.
מגע ידך מעורר בי תחושות מדהימות ואתה אפילו לא יודע.
אתה מלטף את ידי ברוך ובידך השניה ממשיך לאחוז בהגה במיומנות
מדהימה.
אני מניחה את ידי השניה על כף ידך, מלטפת בעדינות לאושרי אין
גבולות.
אני רוצה לזעוק כמה שאני אוהבת אותך, לשאול אותך שוב ושוב כמה
אתה אוהב אותי, לנסות להסביר לך את אושרי, את הצחוק שמתגלגל
בי, אבל אני שותקת.
ובשתיקה שלי אני ממשיכה להחזיק בידך, ללטף אותה לאט, לאהוב
אותך דרך הידיים.
הגענו.
אתה מושך את ידך מבין ידי, אני לעולם לא מושכת ראשונה, פשוט לא
יכולה לעשות זאת.
הצצה קטנה בשעון מבהירה לי שאין זמן, אתה צריך לסוע, להפרד
ממני.
זה הרגע הכי קשה שלי, אני יודעת שאני לא אראה אותך עכשיו שבוע,
ליבי בוכה בקירבי.
עולה לביתי בלב כבד, מנופפת לך לשלום מהמרפסת ומביטה באורות
רכבך עד שהם נעלמים בסיבוב.
יושבת מול הטלויזיה ומחכה לטלפון ממך, שתאמר שהגעת לביתך,
שתאמר לי לילה טוב, שתאמר שוב שאתה אוהב אותי המון המון.

בשנתי אני חולמת עליך, אני ילדה של חלומות, גם בזמן שאני ישנה
וגם בזמן שאני ערה. ואתה... אתה תמיד שם.