היה זה ערב קריר. בקי לא היתה רגילה לרוח כזו בתקופה זו של
השנה, עם זאת, היה משהו באוויר הצונן. יובש שהיא הרגישה רק פעם
אחת בעבר, אך לא יכלה לזכור מתי. היא עמדה בהיכל הגדול והריק,
מביטה דרך החלונות הגדולים העגולים. העיר היתה שוממת, אף יצור
חי לא היה בחוץ, גם לא הצרצרים. צמרות העצים נעו בכיוון הרוח,
והיה נראה לבקי שהעצים זזים מהקרקע לכיוון הפרברים. השמיים היו
שחורים וצלולים, לא עב ולא כוכב הופיעו בשמי הקטיפה. הירח נראה
כאילו נצבע בדם ונראו צלליות עמומות מעל כתמי ה"דם".
בקי פנתה למרכז ההיכל. היא עברה דרך שביל נרות גבוהים שלהבתם
הטילה צללים מרצדים בהיכל. טרם הגיעה בקי למרכז הפנטגרם המסומן
בדם על רצפת ההיכל, נפתחה הדלת והתגלתה לפניה דמות שחורה
וגבוהה, שלא חששה להוסיף ולהתקרב לנערה הרועדת. גלימתו הסגולה
הכהה של קרלוס התנופפה מאחריו ברוח, ואור הנרות הקלוש שיווע לו
מראה בוגר יותר. קרלוס למד את תורת הכשף כשנתיים בלבד לפני
שבקי נחשפה לעולם שלם של לחשים. הם למדו אצל אותו רב-מג, תיאו
הגדול. מורה נהדר היה. מכשף מהדרג השמיני במסדר מרילין.
באתי לסיים את מה שהתחלתי קול מתכתי וכבד חתך את הדממה. בקי
נרתעה מעט, אך עיניה ממוקדות בעיני קרלוס. שנה שלמה חיכיתי
להמשיך, ולא יכולתי. הייתי צריך לחכות שאת תגיעי לבגרות.
עיניו רשפו אש, מבטו צרם לבקי וחדר לראשה. היא הרגישה שהיא
מאבדת מכוחה כנגד מבטו. לפני קצת יותר משנה חווה עולם הכשף
אובדן גדול של מכשפים מהדרג השביעי. כל אותם מכשפים היו עתידים
לשנות את העולם וליצור הרמוניה מושלמת בין עולם התמותה לעולם
הלחשים והמאגיה. השליחות הוטלה עליהם ביום שנולדו, והם חונכו
להיות מנהיגים חזקים ולוחמים מצויינים. רק האחד, שאליו
התייחסה הנבואה, לא הגיע עדיין לסיום לימודיו. האחד היה עתיד
להיות המנהיג הראשי, המושל. לפי הנבואה, האחד יהיה צעיר
בהרבה מעמיתיו. הוא יהיה שונה מאיתם, הוא ניכן בכוחות מיוחדים
שלאחרים אין. אף מכשף לא הצליח לפענח את הנבואה ולהבין מי האחד
עליו מדובר, ואילו כוחות מיוחדים טמונים בו.
בקי הפנתה מבטה מעיניו של קרלוס לעבר להבת הנר הקרובה ביותר
אליו. לפתע האור הקלוש בהק והאיר את ההיכל כאילו שעת צהריים
עכשיו. קרלוס הביט במה שניצב מולו - קיר אור חזק ואיתן. קרלוס
הושיט ידו אך נרתע. הקיר היה קפוא כקרח. קרלוס לא חשב על קרב
מוחות, אבל ברגע זה ממש, זה דווקא נשמע לו רעיון לא רע בכלל.
אחרי הכל, שליטה בחשיבה וקרב מוחות היה אחד הקורסים בהם
הצטיין. הוא חש רטיבות ברגליו, זה לא הפתיע אותו - הקיר החל
נמס. נאגרה שלולית אור לתחתית רגליו. הוא חייך חיוך מסופק כשם
שחייך ביום סיום לימודיו. הוא הביט בכעס לעבר בקי.
את! אני הצלחתי להביא את המוות על שבעת עמיתייך. רק את נותרת.
כל כך ציפיתי לרגע הזה ואת לא תהרסי לי אותו. שני העולמות לא
יחיו בהרמוניה! הכשף ישלוט. אני אשלוט. רק כאוס וחורבן יהיה
כאוות נפשי! בנקודה זו בקי כבר לא נרתעה. היא ידעה על הנבואה.
עכשיו היא גם נזכרה מתי הרגישה יובש כזה. היה זה לפני כחמש
שנים, בלילה בו נהרגו הוריה בתאונה קשה. באותו לילה, בקי ישבה
ליד ארונות הוריה, תשושה ובוכייה, כשלפתע האוויר יבש סביב
ונעשה צונן יותר. היא הביטה לעבר הירח - הוא היה נראה כצבוע
דם. שמי הקטיפה היו מחוסרי ענן ומחוסרי כוכב. ואז נגלה אליה
האור הלבן הבוהק בגוון כחול עז. היתה זו הנבואה.
הכל קרה כל כך מהר וקרלוס בקושי הצליח לעקוב אחר המאורעות.
ידיה של בקי היו מתוחות כלפי השמיים כשכדור אור בוהק ביניהן.
היא זרחה בתוך הילה אדומה ועיניה רשפו גיצי זעם. קרלוס נרתע
מעט וכמעט שרגליו כשלו. לפתע הרגיש כי רגליו הוצמדו זו אל זו.
הוא הביט מטה. היה זה נחש דק וארוך כחבל. קרלוס ידע כי אינו
מסוגל לזוז. הוא שנא זוחלים והעדיף להימנע מלהיכנס עימם לעימות
כלשהו. חיוכה של בקי חשף שיניים בורקות. היא לא היססה אף לא
לרגע. המראה היחידי שקרלוס הספיק לראות היה כדור אור "נזרק"
מידיה של בקי וקרב לכיוונו.

תיאו הגדול, ובעקבותיו עוד חמישה מכשפים מהדרג השמיני, פרצו את
דלתות ההיכל וקפאו במקום. הם הביטו בבקי, שריחפה כעשרה
סנטימטרים מעל הרצפה, על שפתיה היה נסוך חיוך מתוק מדבש של
אושר הניצחון, הם פנו להביט באפר שעל הרצפה במרחק סנטימטרים
ספורים מבקי, ופערו פיהם בתדהמה. תיאו הגדול הושיט ידו לבקי
ומשך אותה מטה.
"תמיד ידעתי שנועדת לגדולות. לרגע חששתי פן לא תוכלי להתמודד
מולו, אך אני חושב שאין דבר חזק מן הנבואה עצמה. היא בתוכך,
ילדתי. עכשיו, בעזרת שבעת עמיתייך תוכלי להתחיל עידן חדש בעולם
הכשף. עידן של הרמוניה בין שני העולמות".
ברק הופיע בעיניה של בקי, וחיוך מסופק יותר הופיעה על שפתיה.
היא יצאה בלוויתו של תיאו הגדול וחמשת עמיתיו דרך דלתותיו
הכבדות של ההיכל הגדול אל העתיד.