כל הברווזונים המכוערים הופכים לברבורים יפי תואר?
מתי?
יש כאלה שפשוט גדלים להיות ברווזים מכוערים לשארית ימי חייהם.
כן. והם צריכים ללמוד לחיות עם זה. להשלים עם זה. לאהוב את
עצמם למרות זאת.
וזה קשה מאד. קשה מאד.
לדעת שיש ברבורים יפים, ושיש ברווזים מכוערים שהפכו לברבורים
יפים, ולדעת שיש ברווזים יפים, ויפים פחות, אבל שאתה ברווז
מכוער. וככה תשאר. זה באמת קשה.

זה כמו הסיפור עם איזה חרגול אחד שאני מכירה, שכל הקיץ ישב
וחיכה וחיכה, חיכה שתיפול עליו המוזה, חיכה לרגע המתאים, להארה
הגדולה. וכל הזמן הנמלים הפועלות שעברו לידו שאלו אותו -
"חרגול חרגול, מה קורה איתך? למה אתה לא זז?" החרגול, בכלל לא
היה בזין שלו לענות לנמלים הקטנות, שבשבילו מילאו רק תפקיד של
נוף. הוא חיכה להיות ברבור. חיכה וחיכה, וחיכה. עד שבסוף הוא
הבין שהוא תמיד ישאר סתם חרגול שמחכה. הוא הבין שהוא בעצם
היווה סתם נוף לנמלים. הוא הבין שעדיף אפילו להיות נמלה. אבל
את כל זה הוא הבין כשכבר התחיל לרדת גשם. וככה הוא טבע.

לסיפור הזה אין סוף טוב. אבל כן יש לו מוסר השכל. המוסר השכל
הוא שאסור לקנות את כל הסיפורים האלו עם מוסר ההשכל, כמו
הברווזון המכוער, שמאכילים אותנו בהם כשאנחנו קטנים. כל כך
הרבה שנים אנו מעבירים בציפיה ליום שבו נתעורר ברבורים יפי
תואר ויפי נפש. עד שאנחנו מבינים שעבדו עלינו, ושזה כבר לא
יקרה, אנחנו מוצאים את עצמנו בני שלושים על המיטה בבית הורינו.
בבית הורינו הברווזים. בדיעבד, היינו צריכים להבין שזה הכל רק
שמועות או רק סיפורים. היינו צריכים לדעת שברווז נשאר ברווז.
אבל היינו תמימים מדי, אולי לא רצינו להבין. נתנו להם לעבוד
עלינו.