החיים בגן עדן הם מן הסתם החיים הנוחים ביותר שקיימים. זה מקום
טהור לכן אין לכלוך, אין צורך בבגדים לכן אין קניונים, כל
האוכל גדל מהאדמה בטעם נפלא לכן אין סופר מרקט, אין על מי
לפצוח במלחמה, אין מחלות ממאירות כמו איידס או סרטן, אין
שידורים ממלכתיים, הכל מושלם... OR IS IT???
אם אין לך מה לעשות כל היום מן הסתם השיעמום גובר... תחשבו
שכל מה שהיה לכם לעשות זה כלום חוץ מלהשתעמם ולאכול ! HEAVEN,
MY ASS. גבירותי ורבותי בפרק זה נדון באמת שמאחורי הגירוש מגן
עדן!

במרכז יערות הפסיפלורה האין סופיים של גן עדן (שהיו הפרי היחיד
שם) ניצבה לה קרחת יער קדושה ואסורה. בקרחת היער עמדו זוג עצים
אשר היו שונים מכל עצי גן עדן. היו אלה העצים האסורים. העצים
היו מוקפים בגדר חשמלית ארוכה וגבוהה עם שלטי "אין כניסה פרט
לרכבים מורשים", "מחוץ לתחום" ומלא סטיקרים של הסיסמה "נ נח...
נחמן מאומן". בנוסף לכל הגדרות היו גם נחשים ששמרו על הגדרות,
מגדלי שמירה עם זרקורי ענק, דרקון, ושלט ענק בשער הראשי שאומר
"ברוכה הבאה לקרחת יער 51".

בחיפוש של חווה אחר פסיפלורות משובחות הנמצאות קרוב למרכז
היערות של גן עדן הגיעה חווה לקרחת היער מס' 51 . חווה זכרה כי
אסור להיכנס למקום קדוש זה ואסור לקטוף מפרות העצים שבו, אך
מכוון שהייתה עסוקה  בפיצוח גרעינים ובלזכור שהיא צריכה לשאוף
ורק אז לנשוף ברחו פרטים אלה מזיכרונה והיא שיחדה את אחד
הנחשים עם כמה פסיפלורות ולאפ-דאנס. הנחש בתמורה הכניס אותה
לאיזור האסור והביא אותה אל העצים האסורים. בהיכנסה לשם הבחינה
כי על עץ אחד יש פרי יחיד ועל העץ השני אין פירות כלל. חווה לא
הבינה למה הפרי היחיד היה כהה גדול וצבוע כתום אך בכל זאת קטפה
את אותה פסיפלורה כתומה וישבה על העץ השני על מנת לאכול מעט
לפני שתחל במסע חזרה הביתה.

כאשר הגיעה הביתה התקינה סעודת מלכים מאותה פסיפלורה כתומה
ואדם סעד נפשו בהנאה מרובה. לאחר הארוחה הזדווגו השניים
ונירדמו. כאשר קמו הלכה חווה לעזור לאלוהיא בהכנת המרק כשלפתע
נשמע קול צרחה  מלא ניזקי עישון אשר הרעיד את היער כולו. "מה
קרה יחתי?" שאלה חווה את אלוהיא. "באתי להוסיף דלעת למרק הדלעת
שלי ואני לא מוצאת את הדלעת! אני לא מבינה, ראיתי שנשארה לי
אחת על העץ האסור". באותו רגע חווה החלה לרוץ חזרה הביתה
וסיפרה לאדם את שקרה. באותה שניה אדם הניף את ידו הגברית
מעלה... הוריד אותה על מנת לגרד את אשכיו והחל לצרוח על חווה
"מטומטמת! זונה! פרחה! בלונדינית! העץ הזה שקטפת ממנו היה עץ
הדלעת!". לא עברה דקה ואלוהיא נראתה עומדת מעל לבית אדם וחווה,
שומניה מטילים צל כבד ופניה בעלות הבעה זועמת. "מה יש לכם
להגיד להגנתכם?" שאלה אלוהיא. חווה גירדה מעט את מפשעתה והשיבה
"זה לא היינו אנחנו, אולי אחד הנחשים שלך היה רעב". אלוהים
הביטה בזוג הערום לכמה שניות ואמרה "למה אתם מתגרדים? אתם
בטוחים שלא נגעתם בעץ הדלעת שלי?! אתם יודעים, זה שנמצא ליד עץ
הכינים..."

כאשר קלטו מדבריה של אלוהיא שנדבקו בכינים והרסו לה את המרק
נתקפו אדם חווה בחלחלה נוראית ומיד ביקשו ממנה מחילה אך כבר
היה מאוחר מידי, את המרק אין להשיב. אלוהיא נתנה להם כמה עלים
מצמח מרפא על מנת להיפטר מהכינים ואז אמרה "על התועבה אשר
עשיתם לבישולי היקרים איני סולחת ועל כן עונש גדול אמטיר
עליכם. אותך חווה אני מקללת ברחם אשר יגרום לך לכאבים מרים בכל
חודש ולאיבוד כמויות מאסיביות של דם. לך אדם אני נותנת זרע אשר
יגרום לך לחרמנות בלתי מתוארת אשר חווה לא תרצה לספק. ולשניכם
יחד אני נותנת את הקללה הנוראה מכל, צאצאים!!! אלה ימררו את
חייכם ויגרמו לכם לדיכאונות וכאבי ראש מרובים בצרחותיהם הבלתי
פוסקות!" ויפצחו אדם וחווה בבכי תמרורים.

אדם וחווה נשארו בגן עדן שנים רבות לאחר מכן אבל לבסוף כשהבינו
כי בעצם הם נמצאים בגהנום של שיעמום (ומתוך פחד שמא אלוהיא
תרצה לנקום בהם על כך שהדביקו אותה בכינים לאחר ששכבו במיטתה)
החליטו שהגיע הזמן לשנות משכן. ויצאו אדם וחווה את גן עדן
ויבואו אל המקום אשר נקרא ארץ וישכנו שם הם וילדיהם המעצבנים
מאז ועד עולם.