מוקדש לכל החולמים, האוהבים, הכותבים, התמימים,
הפגועים, המאושרים, המועשרים, המופלאים  ומתפלאים.
לצוחקים, לבוכים, לאלה שלא החליטו, אלה שהתחרטו,
אלה שהכירו אותי, אלה שמכירים ולאלה שלא יכירו.
לכוכב סטלה, לרם יאיר, למיטל , ללולה ,
לעורך/ת יקר/ה שלא ישכח לאשר זאת ב 3 לפנות בוקר
על פי שעון ויליץ' גריניץ' בציר אמזונס ניו יורק בואכה החוצה.
לעולם הנהדר הזה וכמה הוא היה יכול להיות יפה?
למילים שריגשו אחרים,שהחמיאו לאחרות.
למארק טווין שלימד אותי את המשפט הנהדר:
"שלום עולם אכזר אתה אינך רעי ואני איני רעך".

שלום!

הוא גובה מטר שמונים ושש
והוא שוקל שבעים וחמש
הוא אוהב בכתיבה ונשיקה.
הוא סך הכול בן 26
ומתנהג כמו אינפנטיל בן 16
מאוהב כבר אלפי שנה.

הוא דתי, חילוני, ציוני, שמאלני וימני, אריסטוקרט
בורגני ועממי.
הוא יודע שאסור להתאהב
והוא יודע שתמיד יאהב
אהבי אותי מתוקה ואוהב אותך.

והוא מאוהב בליאת הוא מאוהב בניצה
הוא מאוהב בשירלי
והוא מאוהב בנועה והוא מאוהב במיכל
חושב שכך העולם צריך לנהוג

והוא מאוהב במאיה
ומאוהב בבר
הוא אומר שזה למען השלווה
הוא זה שמחליט מי תאהב ומי תשנא
ולא שם לב לכתובת הלב שבקיר

אך בלעדיו טרויה לא הייתה נחרבת
בלעדיו יוליה לא הייתה במרפסת
הוא זה שתורם את המוזה לכתיבה
בלעדיו לא היינו כאן.

הוא האוהב האונברסאלי
ורגשותיו הם רופפים
אותו צריך להאשים.
השראותיו מגיעות לא מרחוק
הם באים מפה ושם,
ממני, ממך, מכולנו...
ואחים האם אינכם רואים?
זו לא דרך לכבות אהבה.