יום אחד נולדה ילדה בשם איציק. היא הייתה ילדה יפה, מדהימה,
אנשים שהיו עוברים לידה ברחוב היו עוצרים רק בשביל להסתכל על
יופייה. יום אחד, איציק יצאה לרחוב, כשלפתע שמעה נביחות מאחד
השיחים. איציק התקרבה אל השיח, וראתה גור כלבים שחרחר קטן,
בודד. איציק הרימה אותו בידיה והחלה לבכות. "אני אקרא לך שוקו,
שוקו הכלבלב הקטן שלי".
איציק המשיכה לטייל ברחוב, שוקו בידיה, ושמלתה כבר סחוטה
בדמעות. שום דבר לא יעזור לאיציק להפסיק לבכות. ושוקו, שוקו
נובח ונובח. אנשים עצרו באמצע הרחוב רק בשביל להסתכל על יופייה
של הילדה הקטנה עם הכלב.
איציק, ילדה קטנה הולכת במעלה הרחוב. הכל מסביבה מסתחרר,
בצבעים של סגול. כמו סיפור עצוב על ילדה קטנה שהלכה לאיבוד
בתוך עולם אכזר. אמא קוראת לאיציק לחזור הביתה, אבל איציק לא
מקשיבה. היא ממשיכה ללכת במעלה הרחוב. הרוח מורחת את הדמעות על
צידי פניה.
שוקו קפץ מידיה של איציק והחל לרוץ לתוך סמטה צדדית, עד שנעלם.
"שוקו! שוקו! שוקו..." צווחה איציק בבכי מר, אבל היא לא הפסיקה
ללכת. ילדה קטנה הולכת במעלה הרחוב, בוכה, אבל עדיין מדהימה,
אנשים עצרו ברחוב רק בשביל להסתכל על הילדה היפה הזאת.
"אמא, אני ברחתי היום, ברחתי מהרעש, אני לא רוצה לחזור למקום
הזה, המקום הרועש הזה, אני לא רוצה לעשות שום דבר. היינו כל כך
יפים, אמא. היינו כל כך יפים, אמא. היינו כל כך יפים, אמא.
היינו כל כך יפים, אמא. היינו כל... כל... כל כך יפים...
אמא."
איציק לא חזרה הביתה. היא המשיכה ללכת במעלה הרחוב, עד שהשמש
שרפה את בשרה, הצבעים הסגולים בלעו את נפשה, אמה ממשיכה לצעוק
עד היום, ושוקו, שוקו נובח לו מתוך השיחים, מחכה לילדה קטנה
ובודדה שתבוא לאסוף אותו.
איציק, ילדה יפה שלי, אנשים היו עוצרים ברחוב רק כדי להסתכל על
כמה שאת יפה.