אדם מקולל, אדם עצוב, אדם שרוצה רק לשכוח ולעולם לא לזכור
שוב.
כאשר אתה כמוני, אתה האדם הזה.
אני מרגיש אבל יותר מדי, אני לא מצליח לשכוח מהרגשות הללו, את
כל מי שאהבתי, כל מי שחיבבתי, את כולם אני זוכר, אף אחד אני לא
שוכח, אני רק לא זוכר בדיוק מתי זה קרה.
כל אדם שאהבתי, אהבתי אליו מתעצמת מיום ליום, אינני מסוגל
להפסיק לאהוב.
כל אדם שאהבתי פגע בי, כל אחד בדרכו שלו.
אמנם לרוב אני הייתי הגורם לניתוק הקשר אבל עדיין, עדיין
הפגיעה באה עוד לפני הסוף.
אני אהבתי אותה, והיא אמרה לי שאני ילדותי ושנוכל להיות חברים
טובים.
אהבתי אחרת, והיא אמרה שהיא לא יודעת איך להכיל את כל האהבה
שאני מקרין כלפיה.
עוד אחת אהבתי, אבל היא אמרה שהיא לא מסוגלת לאהוב ומספר
חודשים לאחר מכן היא סיפרה לי שהיא התאהבה במישהו.
אהבתי את הבאה, אך היא נאנסה והחליטה שהיא רוצה שהקשר שלנו
יסתיים.
את זו שבאה מאוחר יותר הצלחתי להרגיז בכך שניסיתי להיות מי
שחשבתי שהיא תאהב ולא אני עצמי.
ואת האחרונה לפני אהבתי הגדולה פספסתי כי היא אהבה אותי כחצי
שנה לפני כן.
ואז היא הגיעה, היא שאיתה הבנתי את משמעות האהבה, איתה הבנתי
כמה גדולה ועצומה יכולה להיות האהבה, שאיתה סופסוף קלטתי אהבה
מה היא באמת.
היא אמרה שאני אובססיבי, אני אמרתי שאני קנאי, לה היה רע ואני
שנאתי את עצמי עשאני לא יודע איך לעזור לה, נפרדנו.
ועכשיו, חצי שנה אחרי, היא מצאה לעצמה יזיז, אני התפתלתי
בייסורים.
רציתי רק בטובתה אז אמרתי לה שהתגברתי עליה, והנה יומיים אחרי
היזיז הופך לבן זוג.
צעקתי והשתוללתי, כעסתי ושנאתי, אני יודע שאהרוג אותו אם אתקל
בו במקרה... אבל למה לבוא ולגרום לה לשנוא אותי יותר?
למה, בניגוד לכל האחרות, עליה אני לא יכול לוותר?
אני שונא אותה שנאה תהומית אך יחד עם זאת אני אוהב אותה בכל
ליבי.
אני רוצה רק למות ולשכוח, לחזור בתור פרפר, או אולי ציפור,
להיות חופשי מדאגות, חופשי מבעיות, חופשי מכל אותם הרגשות. |