כשהייתי חי אהבתי מאוד לעשן. אבל זה לא מה שהרג אותי. "תסמונת
שמשת סובארו בפרצוף", זה מה שהיה רשום ב'סיבת המוות' אצל
הפתולוג. היה לבחור הזה חוש הומור בכלל לא רע. אחרי שנהרגתי
עקבתי הרבה אחרי הגופה שלי, ואחרי הפתולוג המצחיק הזה, דוקטור
גמליאל. שמע, תמיד משכו אותי תמונות של גופות. הייתי כל היום
באתרים כאלה באינטרנט, שמראים סרטונים של פיגועים ותמונות של
תאונות דרכים ואנשים מתים. אהבתי את החרא הזה. ועכשיו כשאני
מת, אני יכול להיות איפה שאני רוצה ולראות מה שאני רוצה, אז
נצמדתי לגופה המעוכה שלי.
זה לא שהיו לי חיים רגילים. הייתי משוגע. אפילו עשו עלי פעם
שחזור ב"בשידור חוקר". קראו לי שם "הסוטה הממושקף", שנוהג
לעקוב אחרי כוסיות שקונות מרלבורו לייט בפיצוציות בת"א. ביום
שנדרסתי למוות בדיוק עקבתי אחרי אחת כוסית חבל על הזמן. בהתחלה
הייתי ליד פיצוציה ברחוב אלנבי, ואז ראיתי שנכנסה לשם אחת בת
איזה 18, מכנסונים צמודים עד כאב לא השאירו מקום לדמיון אצל
הבוהים בישבנה המושלם, שדיה המוצקים פילחו את שני כפתורי
החולצונת שלא היו פתוחים כשאר חבריהם, שפתיה שנמרחו באודם זועק
מסוגלים היו לגרום לזקפה אצל אדם מחוסר הכרה. כשהיא נכנסה
לפיצוציה נכנסתי גם אני. היו שם כמה אנשים שעמדו בתור, לכן
עמדתי ממש צמוד אליה במשך יותר מדקה. הרחתי את שיערה עמוקות,
ליטפתי לרגע את ישבנה כשמבטי היה לכיוון מדף חטיפי השוקולד, כך
שהיא לא חשדה שהמגע נעשה בזדון, חלקיק השניה שבו נגעה כף ידי
בישבנה היה אמנם קצר, אך הייתה זו חוויה מינית אדירה עבורי.
אולי אני מגזים בגלל שזו הייתה החוויה המינית האחרונה של חיי,
שכן מייד לאחר ששילמה על המרלבורו לייט שלה מיהרתי לרכוש קופסה
של סיגריות פרזידנט, ונחפזתי אחריה. היא הייתה בצידו השני של
הכביש, מנענעת את התחת האלוהי שלה, ואני חציתי את הכביש הארור
הזה, מבטי ממוקד באחוריה, ואז נדרסתי על ידי סובארו כחולה.
אתם בטח רוצים לדעת מה קורה אחרי שמתים. כשהייתי חי גם אני
נורא אהבתי את התיאורים האלה. אז בהתחלה יש אור לבן ואז אתה
מרגיש את ההרגשה הכי טובה בעולם. אולי זו דרכו של הגוף לפצות
אותך. שמעו, פעם הייתי עם שתי בחורות בו זמנית, שתיהן ירדו לי,
אחת ליקקה לי את הביצים והשניה מצצה את הזין, וזה היה גן עדן!
אוקיי, עכשיו שתבינו, ההרגשה שהייתה לי בשניה שנהרגתי הייתה פי
אלף יותר טובה. כאילו ירדו לי אלפיים בחורות. מבינים את
העוצמה? זה היה אדיר.
ואז אחרי שאתה נהנה ככה, אתה פתאום מבין שאתה מת. נכון יש את
הסרטים האלה שהבנאדם מת והופך לרוח רפאים אבל לא יודע שהוא מת
בכלל, כמו בסרט ביטלג'וז למשל. אז כל זה בולשיט! כשאתה מת אתה
יודע שאתה מת. איך אני אסביר לכם את זה? אם קרה לכם פעם
שנחתכתם ממש עמוק, מסכין או משהו, אז אתם בטח מכירים את ההרגשה
שהבנאדם פתאום קולט שהוא ממש פצוע, ולא סתם שרוט. יש מין
צמרמורת כזאת של שניה. כשהייתי חי פתחתי פעם בקבוק בירה
והפותחן החליק לי. זה היה פותחן מיושן כזה והוא תלש לי חתיכת
עור מהאצבע. אז הסתכלתי על הפצע וראיתי שתי רצועות של שומן
בחור שנוצר, לקח כמה שניות עד שהחור התמלא בדם. והייתה את
השנייה הזאת שפתאום הבנתי שזה לא סתם פצע קטן שאפשר להתעלם
ממנו, הייתה לי כזאת צמרמורת מחלחלת, ואז רצתי להביא תחבושות
או חרא כזה. אז על הצמרמורת הזאת אני מדבר. בעצם זה לא בדיוק
ככה, טוב אין לי כוח לחרא הזה. חכו שתמותו ואז תדעו בדיוק.
להיות מת זה הרבה יותר כיף מלהיות חי. לא, אני לא מטיף
להתאבדות. בדיוק מאותה הסיבה שאני עצמי לא התגייסתי, אבל אני
מציע לכולם כן להתגייס. אנשים צריכים לסבול. מי שלא חווה על
גופו סבל לא יחווה גם הנאה אמיתית. ואני מדבר מניסיון. לקח לי
שנים רבות להבין את זה. בכל מקרה יש יוצאי דופן. לאנשים שאהבתי
דווקא הצעתי לא להתגייס. באותה מידה המלצתי לכמה בודדים
להתאבד. ומתוכם רק אחד לקח את עצתי. הסיבה היחידה שאני מספר
לכם את זה היא שפגשתי את הבחור הזה שגרמתי לו להתאבד. כל כך
הרבה אנשים שמתו יש כאן, וכולם אנשים זרים שאתה לא מכיר, כמו
ברחוב בעיר גדולה, אבל בכל זאת אתה קולט מדי פעם אנשים שהכרת.
מלא פעמים ראיתי איזה מישהו ממש מוכר לי, אבל לא הצלחתי להזכר
מי זה. אותו דבר היה קורה לי הרבה גם כשהייתי חי. אבל כשפגשתי
את איתי, מיד זיהיתי אותו. והוא אותי.
את איתי פגשתי בדיוק אחרי האוכל. לא תאמינו אבל יש חדר אוכל
ענקי לאנשים מתים. הוא ממוקם באמצע האוקיינוס ולפעמים עוברת
אוניה דרכו. האנשים החיים שעל האוניה לא מודעים לזה שהם חלפו
בתוך חדר אוכל של מתים. לא בא לי לספר לכם על החדר אוכל הזה.
רק אגיד שהוא ממש ענקי, ויש שם מיליוני שולחנות וכיסאות, וכל
מת שמגיע מתיישב ואז מתוך השולחן יוצאת צלחת עם אוכל. זה נורא
הפתיע אותי כשהגעתי לפה בפעם הראשונה. הייתי אצל דוקטור
גמליאל, הפתולוג המצחיק שניתח את גופתי. הייתי אצלו בבית
והסתכלתי עליו. הוא ישב מול המחשב שלו וקרא איזה מאמר באיזה
אתר אינטרנט. בזמן שהוא קרא חיטטתי לו בארונות ובמגירות ומצאתי
שם מלא דברים מטורפים. למשל כף יד כרותה של בנאדם שהייתה
מחוברת עם צינורות לביצה של תרנגולת. את זה מצאתי בתוך קופסת
נעליים בארון בגדים שלו. אהבתי לחטט לו בדברים, זה היה כל כך
כיף. אני זוכר שכילד הייתי מחטט בדברים של ההורים שלי. אבל
עכשיו הייתי מסוגל לחטט בתוך דברים בלי לפתוח אותם. כשהארון
היה סגור הייתי נכנס פנימה, ואם הייתה שם קופסת נעליים הייתי
מציץ לתוכה. כל זמן שדוקטור גמליאל עשה דברים משעממים כמו
לקרוא מאמרים או ספרים, חיטטתי לו בחפצים. ואז פתאום התחילה
לכאוב לי קצת הבטן, ומסיבה מוזרה משהו משך אותי משם ועפתי כמה
דקות עד שהגעתי לחדר האוכל. ברגע שסיימתי לאכול הצלחת נעלמה
ואותו כוח מוזר העיף אותי משם בחזרה אל ביתו של דוקטור גמליאל.
כל כמה ימים הרגשתי את הכאב הזה בבטן ומיד הייתי עף לחדר אוכל.
יום אחד באמצע הארוחה קלטתי את איתי, הבחור שגרמתי לו להתאבד,
יושב כמה שולחנות לידי. קמתי וניגשתי אליו, הוא זיהה אותי ישר
ושמח לראות אותי. כאשר הגיעה שיחת החולין המיותרת שהעברנו אל
דקתה השלישית התחלתי להצטער על כך שקמתי אליו, ולהיזכר בסיבות
שגרמו לי לגרום לו להתאבד. הבחור פשוט היה מעצבן. מעצבן ומשעמם
ונדבק. כשהיינו חיים הוא לא עזב אותי לרגע, לפעמים חשתי כאילו
היינו תאומים סיאמיים. עד שהגיע יום אחד שאמרתי לעצמי: זהו, או
שאני מתאבד או אני הורג אותו. למזלי איתי הראה סימנים של
דיכאון עמוק ומחשבות אובדניות, כך שחסכתי מעצמי את הסיכונים
שברצח מדרגה ראשונה, ופשוט זירזתי את הבלתי נמנע. הובלתי אותו
אל המוות והרחק ממני.
השיחה נמשכה בעודי קולט שאכלתי אותה. כעת שנינו מתים ונגזר עלי
לבלות את הנצח צמוד אליו. מישהו מעניש אותי על כל המעשים הרעים
של חיי. החלטתי לנסות לברוח ממנו, יצרתי הסחת דעת על ידי קריאת
"הנה אלויס פרסלי", ועפתי במהירות שיא אל ביתו של ד"ר גמליאל.
הניסיון נחל כישלון צורב. איתי הופיע אצל הדוקטור שניה אחרי.
"אתה מנסה לברוח ממני?" שאל בבדיחות הדעת. "כן!" עניתי ברצינות
גמורה. הוא צחק.
ד"ר גמליאל ישב באותה העת מול המחשב, מביט בתמונות של גופות.
"מי זה?" שאל איתי כאשר הבחין בו, "אבא שלך?"
"מה פתאום."
"נו מי זה? למה נכנסנו לבית שלו?"
"זה הפתולוג שלי," אמרתי.
"הפתולוג שלך?" חייך, "מה זאת אומרת?"
"זה האיש שבדק את הגופה שלי אחרי שנהרגתי."
"למה אתה בבית של הפתולוג שלך? אין לך לאן ללכת?"
שוב התחלתי להתעצבן על איתי. לי אין לאן ללכת??? אתה זה שעוקב
אחריי. לך מפה. הנח לי לנפשי. תן לי להיות מת בשקט. טמבל.
התעלמתי מהשאלה והצצתי למחשב של גמליאל. לא ידעתי אם הגופה
המרוטשת שעל המסך הייתה חלק מעבודתו או סתם תחביב. איתי נשף
בעורפי וסינן "פתולוג משוגע מצאת לך, תראה איזה חיוך סוטה יש
לו." הבטתי בפניו של גמליאל, ואכן, נראה היה כי הוא מוצא הנאה
רבה מהתמונות. לעזאזל, חשבתי שהוא יוציא עוד שנייה את הזין
ויתחיל לשפשף. ואז איתי הפתיע אותי.
"מה דעתך לעשות לסוטה הזה קצת בלגן?" אמר בקול נלהב.
"בלגן?" שאלתי.
"כן, בלגן, אתה יודע."
"לא, אני לא יודע."
"נו, אפשר להפחיד אותו קצת."
"להפחיד?"
"למה אתה חוזר על כל מה שאני אומר?" שאל איתי, אך חיוכו
האדיוטי לא הרפה מפרצופו.
"כי אני לא מבין על מה אתה מדבר."
"אני מדבר על להפחיד את הפתולוג הזה שלך."
"איך בדיוק מפחידים אנשים?"
פניו של איתי אותתו על פליאה, ומיד על תענוג. לפי איך שאני
מכיר אותו הוא כל כך שמח שיש משהו שהוא יודע ואני לא. ועכשיו
הוא ימשוך את זה כמה שיותר.
"אתה רוצה להגיד לי שאף פעם לא נגלית לאדם חי?"
"לא יצא לי."
"אתה בטח לא יודע איך."
"נכון, לכן שאלתי קודם 'איך בדיוק מפחידים אנשים'."
"אז אתה מודה שאתה לא יודע."
"אתה אידיוט."
"לפחות אני יודע איך מפחידים אנשים."
"איך?"
"ככה!" קרא. לא ראיתי שום שינוי אצל איתי, אבל דוקטור גמליאל
ניתק את פרצופו ממסך המחשב, הפליט צרחה והתעלף, ראשו פספס
בסנטימטרים בודדים את דופן השולחן.
"איזה פתולוג נקבה," צחק איתי, "רואה רוח רפאים ומאבד את
ההכרה".
|