בערב ראש השנה הזה
אני חושבת אחרת לגמרי
מהערב שלפני שנה.
אני יודעת שאני כבר אחרת,
אפילו מעט לא מוכרת לעצמי,
שונה ודוהרת
לעבר איזה יעד שמחכה לי מעבר להרי החושך.
אני יודעת שזה קרוב,
מרגישה את הבל הקירבה
את רטט התזוזה הקטן
ואת ההד שמגיע אליי מעמקי האני שלי
שנצעק כבר המון זמן
לאזניים ערלות.

בראש השנה הזה
אני מזמינה אותך לטעום אותי בדבש הדרים
ברימון אדמדם שדמו זורם בדמי
החמוץ מתוק והניגר לו בדממה.
אני שולחת לך ברכה נוצצת
בה נראים חייל וילד
שומרים זה על זה ומחייכים
כמו שאני שומרת על חיוכייך.
יש לי בסל הריגשי שלי
המון חיוכים שלך,
חיוכים שונים מזמנים כאלה ואחרים.
את כולם אני מכירה
ומהנהנת להם בראשי לשלום
כשאני מציצה בהם כל פעם מחדש,
להביט בהם ובך.

בראש השנה הזה
את הולכת לך בראש
ואני כרוכה אחרייך
נופלת וקמה
ושואלת למה נפשי צמה
טרם בוא יום הדין
בו יוחלט
על אני ואת.