לא רחוק מהבית של הארנב האדום ואישתו החביבה, גר לו דב, לדב
היה שם אבל לאף אחד לא היה ממש אכפת. כולם קראו לו דובי. דובי
היה דב מבוגר כבר, הוא הגיע לגיל שבו הוא היה צריך כבר למצוא
דובה כלה, ולצעוד לחופה.
אבל דובי היה לבד, הוא אומנם יצא עם הרבה דובות, אבל חוץ
משוקי-שוקי עם הדובות לא יצא שום דבר, הן תמיד אמרו עליו שהוא
לא רציני. אבל דובי שלנו היה איש מאוד רציני, הוא עבד בפיתוח
הסברים לחיות ביער השכן, זה היה סטארט-אפ. והוא היה מרוצה כי
הוא קיבל מזחלת עם כלבים משלו. וגם צבפון, שזה פלאפון מבוסס על
צבים.
דובי חי את החיים הטובים, הוא אהב לשתות דבש והוא לא פחד
מהדבורים.
ואז יום אחד הגיע דובי לעבודה, ושם הוא ראה שלט. המקום נסגר,
אין יותר כסף. דובי לא דאג, הוא חשב שהוא יכול לעשות הכל והוא
מהר מאוד ימצא עבודה חדשה.
דובי הגיע הביתה וישב מול הלטאה המזמרת. הוא היה בטוח שהוא יקח
כמה ימי חופש וזהו ישר יחזור לעבודה כאילו שום דבר לא קרה.
אבל דובי לא ידע, שדברים משונים התרחשו ביער, חיות פוטרו
ממקומות העבודה שלהם. שבוע עבר ודובי הלך ללשכת החיות
המובטלות. הוא הגיע תוך-כדי שהוא מזמר לעצמו ושר. הוא ראה הרבה
חיות הולכות בדרך, אבל הוא חשב שכולם הולכים לעבודה. ואז הוא
הגיע ללשכה. ומולו תור ארוך של חיות. פניו הפכו מיד לרציניות.
הוא חתם אחרי 4 שעות אצל אריה מיואש, שהסביר לו שיש משבר
בתעשיה וכולם מובטלים. דובי שאל אותו מה הסיכוי למצוא עבודה.
האריה הסתכל עליו ובחצי חיוך אמר לו שהוא לא ממש מאמין שיש
סיכוי למצוא עבודה בזמן הקרוב.
דובי דאג, הוא ידע שיש לו הרבה חסכונות, אבל הוא ראה שם משפחות
שלמות שמחכות בתור ומה יקרה להן. מה יקרה לג'ירף המבוגר, במה
הוא יעבוד?
מה יקרה לתנין, שיודע לעשות רק דבר אחד?
מה יהיה עם כולם?
דובי ידע שהוא חייב להיות קול חזק. הוא החליט שהוא הולך לנדוד
ליער הקרוב, איפה שיושבים כל הדרקונים, בעיקר דרקון שקוראים לו
בנימין. הוא אחראי על הכסף ביער, הוא שינה את כל חלוקת ההקצבות
ביער, ועכשיו יש חיות רעבות.
דובי לקח את הרגלים וצעד. אחרי שלושה ימים הוא הגיע ליער, חוץ
מהרבה עלוקות עם מצלמות הוא לא ראה מישהו שהתעניין.
הוא הגיע לחורשת הכנסת, ורצה להיכנס. "אני אזרח פה... יש לי
זכויות". השומרים לא התייחסו ופינו את דובי. דובי התיישב קרוב
אליהם והתחיל לשיר, לאט לאט התווספו אליו חיות. תיבת נוח קטנה
נוצרה שם.
ואז, לאחר זמן לא רב, הגיע אחד מהשומרים ואמר לו שדרקון בנימין
רוצה לדבר איתו.
כמובן שדרקון בנימין הגיע חמוש בעלוקות עם מצלמות, שמיד צילמו
את כל הארוע. הדרקון הבטיח שהמיתון החייתי עומד להיגמר, וכולם
צריכים לצאת לעבוד.
דובי הסביר לו שהוא חיה משכילה והוא לא מתכוון להרים משאות
בשביל שני דגים ביום.
בנימין הדרקון אמר לו שאין מה לעשות וצריך לעבוד.
דובי לא היה פרייאר, ואמר לו אולי אתה תלך לעבוד בעבודה כזאת,
ואז נראה אותך קונה לאישתך שרית ולילדים, אבו ואור, צעצועים.
בנימין אמר לו שהוא חוצפן קטן, וסילק אותו מהמשרד.
דובי יצא החוצה בתחושת נצחון. וחזר ליער מרוצה.
עבר חודש עבר חודשים, דובי הלך לבסוף לעבוד בהובלה וקיבל שני
דגים ביום, הוא הרזה המון וגם דובות לא רוצות אותו יותר, דובי
כבר בגיע לקו העוני, אבל בנימין מרוצה - לילדים שלו יש פיצות.

העיקר שנגמר המיתון.
זה הכי חשוב.
אבל לדובי יש תקווה שיום יבוא ובנימין יקבל גם שני דגים ביום,
ואז אולי הוא יבין שקו העוני זה חיות אמיתיות ולא איזה פנטזיה
שיש רק באגדות.