אייל!
מה קורה? מה שלומך? איך בצבא?
אני מניח שאתה בטח מופתע לקבל ממני מכתב פתאום באמצע החיים,
והאמת היא שגם אותי די מפתיע שבחרתי לכתוב דוקא לך.


נו, באמת, למה אני לא מסוגל לכתוב מכתב כמו שצריך?
למה אני תמיד חייב לסבך הכל במילים ובהתחכמויות מיותרות?


אייל שלום!
אני מצטער לשאול את זה ככה, אבל אני חייב. זה קשור בשלי, חברה
שלך.


אוף, אני לא יכול לשלוח לו את זה ככה. זה מוגזם. הדבר האחרון
שאני רוצה זה לפגוע בו, למרות שאני יודע שכנראה זה בלתי נמנע.


אייל!
מה נשמע? איך בצבא?
תשמע, יש משהו שאני מרגיש שאני צריך לספר לך. אני אפילו לא
יודע למה. זה פשוט נראה לי הגון ואני גם לא יכול לשמור את זה
יותר לעצמי.
אני יודע שתמיד חשבת שאני ושלי ידידים. אל תבין אותי לא נכון,
זה באמת המצב. לפחות על פני השטח. לפחות בשבילה. האמת היא
שתמיד חשבתי עליה קצת מעבר לסתם ידידה. אפילו בתקופה שעוד לא
הייתם ביחד. אני אפילו לא בטוח שהיא יודעת. אולי היא הרגישה
שהתנהגתי מוזר בכמה מהפעמים שיצא לנו להפגש, אבל לא נראה לי
שהיא יודעת.
היתה לי הזדמנות לנסות איתה לפני שנהייתם זוג, אבל לא ניצלתי
אותה. לא רציתי לנצל אותה. אתה מבין, היתה לי חברה בזמנו
ואהבתי אותה ולא רציתי לוותר על הקשר שהיה לי איתה בשביל שלי.
אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על שלי כקצת מעבר לידידה. דוקא
שמחתי לשמוע שיש לה חבר חדש. גם כי באמת שמחתי בשבילה ורציתי
שיהיה לה טוב, וגם כי שמחתי בשבילי שאין לי את הפיתוי הזה
לבדוק אם אולי בכל זאת יכול להיות שיש שם משהו.
בינתיים נפרדתי כבר מחברה שלי, אבל שלי היא עדין מעבר לסתם
ידידה בשבילי (עם דגש על ה"בשבילי" כי, שוב, לא נראה לי שהיא
יודעת מזה). עדין יוצא לי כל כמה זמן לחשוב עליה ועל ההזדמנות
שהיתה לי.
אני באמת לא יודע למה כתבתי לך את זה. אני לא מצפה שתקבל את
המכתב בחיוך ותפנה לי את הדרך בנימוס ובהבנה. פשוט רציתי
שתדע.

שלך, בקנאה ובהערכה,
                          דרור.


עוד נייר לפח.
שיט, כבר חמש בבוקר.
אולי עכשיו אני אצליח להירדם...