אני מתעוררת בבוקר
והפעולה הראשונה היא
להביט על הקומקום ולהתחנן
שהקפה ייעשה מעצמו.

בילי הולידיי נשרטת תחת המחט.
ההקלה הזו של הערות אחר
לילה שבו השינה היתה קשה. אז
שתי כוסות קפה ושתי סיגריות
הוא לא מבחין עד כמה אני עייפה
מבדר, אחרי שאני ביליתי חצי מהלילה
בלהביט בפניו ולהעמיד לעצמי אולטימטומים -
או שתתחפרי בו, תעירי אותו ותראי
אם הוא ינשק אותך
או שתוותרי, תהיי פחדנית, אבל לפחות
נסי להירדם.

מובן שויתרתי, פחדנית שכמותי.
בבוקר הוא ביקש שאגיד
משהו נעים בעברית, בטח חשב
שהמילים הזרות יעטפו אותו בחום,
וכל מה שיכולתי לומר היה
"אני אוהבת". אז שתקתי. ככה
ויתרתי על התדמית האקזוטית
ונשארתי בביישנותי. באנגלית. במילים
שבוערות ומתיכות את הבטן
(היתה לי התחושה שזה כבר
לא משנה אם הוא יבין או לא,
שאולי בשתיקה הכואבת יש מעין
חפות מאשמה עד שזו תוכח, וכל עוד
הוא לא מביט בעיניי אין לו הוכחה.)