רבים הם האנשים, לאורך ההיסטוריה שראשיתה אפופה בערפילי הזמן
וסופה לא ידוע, ששאלו את עצמם מדוע השפעת האלכוהול על האדם כל
כך איטית, הפכפה, משונה, מין תופעת טבע שלא ניתן להסביר אותה,
בוודאי אחרי ששתית כוסות רבות ואתה עדיין מרגיש ששתית "רק יין"
או "רק פחית בירה" אבל ראשך סחרחר עליך, ידיך עושות כבשלהן
ובעיקר אתה מרגיש כמו נוסע ברכבת של החיים שלך, כאילו מישהו
אחר אוחז בהגה ואפילו לא טורח לומר לך שהוא לקוח פיקוד וכל
תפקידך הוא להסתכל בעד החלון. ובכן בסיפור מיוחד זה, שיסופר
לאחר שימלאו את הכוס שלי, אספר לכם כיצד קרה הדבר, וכיצד
מזימתו של אל היין כנגד מלך אחד עקשן, כמעט ושינתה את פני
ההיסטוריה. ואם הסיפור שאספר לכם לא יהיה כל כך הגיוני, ישאיר
אותכם עם פה פעור ואולי עם כמה סימני שאלה, זה בגלל שהכוס שלי
לא היתה מלאה מספיק בזמן שסיפרתי לכם אותו, או גרוע מכך - בגלל
שמישהו מהל במים את היין שלכם.

הסיפור הזה מתחיל בתקופה שבה ההיסטוריה עצמה היתה ילדה פוחזת
בתחילת התבגרותה, אשר שוטטה בין הרי העולם העתיק ועמקיו ושיטתה
בכולם, אלים, גיבורים וגם סתם בני אדם נפלו ברשתה והם עכשיו
גיבורים גדולים בסיפורים המצויים בתוך ספרים עבי כרס שאבד
עליהם הכלח או שמא גיבורי-תרבות בסרטים המרוויחים מיליונים
ומרוקנים את תוכן מוחו של הצופה בהם דרך אוזניו. ובתקופה זו
שמח אל היין דיוניסוס בחלקו, משום שלא היה אף אדם ואף בעל חי
שנשמה באפו שיקרא תיגר על מלכותו על האדמה. בני אדם חכמים
ונבונים, או טיפשים ומושחתים, לב כולם טוב היה ביין וכולם שמחו
ועלצו כשכוס עתירת יין או מלאה בבירה, מתנתו של דיוניסוס לאדם,
ממלאת את לבם בזרימת אנרגיה חמה ומהירה, ההופכת את האדם למאושר
יותר, בריא יותר וחזק יותר. אך היה מישהו שראה את הדברים קצת
אחרת. היה זה המלך מידאס, אשר בסיפורים אחרים מספרים שהיה חכם
מאוד, ומידאס הזה ראה כיצד היין, מתנתו של דיוניסוס, משחית את
לב האנשים והופך אותם לחלשים ותלויים בו, כיצד התמכרות לטיפה
המרה מביאה שיכורים לרחובות, בני אדם שהם הצל של עצמם ההולכים
אל הפאב וממנו ובדרך מכים את נשותיהם, יורקים על המדרכה,
מזלזלים בשוטרים ובאופן כללי מהווים מעמסה ובושה על החברה
שהולידה אותם ונתנה בידם כוס זכוכית מלאת משקה. "כיצד נוכל
לנצח במלחמות, או להערים על אויבינו, אם היין והמשקה האלכוהולי
מערפלים את חושינו ומקהים את חריפות מחשבתנו?", שאל מידאס את
יועציו, והם השיבו, "חלילה לך מלהתעסק עם האלים. היין הוא מתנת
האלים לאדם, ואתה לא יכול לדחות מתנה כזאת". אבל מידאס, שכמו
שאמרנו בסיפורים אחרים מסופר שהוא היה מלך חכם, לא שמע לעצות
יועציו וגזר, שמרגע זה והלאה האלכוהול אסור בממלכותיו.
ויפשטו שוטרי הממלכה בכל רחבי הארץ, מחרימים בקבוקים, סוגרים
פאבים, מרוקנים חביות אל הנחלים והביובים, והמלך עצמו, כמו
שראוי לבני אצולה, נתן דוגמא לעמו והסיר מעל שולחנו כל יין
וברנדי ורום ושמפניה ומיני משקאות אחרים שהיו מוגשים בדרך קבע
אל השולחן המלכותי. "שפוך אותם", נתן הוראה לשר המשקים שלו,
וכבר החלו הכנות לרוקן את תכולת הבר הפרטי העצום של המלך אל
הים. "שאף אחד בממלכה שלי לא ישתכר, שהיין לא יערפל לאף אחד את
המחשבות ויקח ממנו את חופש הפעולה. מחר בבוקר נהיה כולנו
חופשיים מאלכוהול, ניגמל, ונוכל לפעול בדעה צלולה ולא תחת
השפעת מיני משקאות משכרים".
אבל דיוניסוס אל היין, מלך הכרמים, שליט הפאונים היושב
בחורשת-הגפן העצומה שבצפון הקריר, לא אהב את מה שהוא ראה. הוא
ידע, ששום יד שבעולם, לא בחרב ולא בכסף, לא בשכנוע ולא בברקים
מן השמים, יוכלו לשכנע את המלך מידאס להספיק לשפוך משקאות
משכרים ולנקות את ממלכתו מנגע השכרות כפי שביקש. ישב דיוניסוס
וחשב מה לעשות (ואולי קיבל הצעה מאיזה אל או אדם חכם מאוד,
אינני יודע, דברי הימים לא שימרו את הפרט הזה), ולבסוף הגיע
למסקנה. קם והלך ואסף מיני רכיבים משונים מאוד, שאין זה המקום
לפרטם, אבל די לומר שהם כללו דברים כמו אניץ צמר מגיזת הזהב,
שערה משערות הערווה של בתולה, שן של דרקון שקוף, ואלו רק
הפריטים הקלים, ומשסיים לאסוף את כל הפריטים המשונים האלו, זרק
את כולם לדוד מתכת מסויים מאוד, שבנה לו וולקן נפח האלים, ערבב
את כולם בעזרת כף מתכת ענקית, ומהלחש-נחש שלחש מעל המרכיבים
המוזרים שבזק אל תוך הקדרה, ברא אל היין את מוזת האלכוהול, זו
המוזה הגורמת לכולנו ליצור ולפעול תחת השפעת המשקה, אותה יד
נעלמה המפעילה את זרועותינו, ראשנו ובעיקר פינו כאשר אנו
מרוקנים כוס אחת של ברנדי משובח, מחוברת לגוף שקוף ותמים למדי,
כמו וודקה בבקבוק זכוכית, של מוזת האלכוהול שנבראה בידי אל
היין באותו יער נשכח בפאתי העולם המוכר.
(אגב האגדה מספרת, ואת זאת אני חייב לכם, שאותה קדרה ענקית, בה
רקח אל היין את המוזה שלו, שהוכנה ע"י נפח האלים, נשארה לאחר
הטלת הקסם באותו מקום מרוחק בירכתי הצפון ושמו פיטלוכרי, והיום
היא משמשת את אחת ממבשלות הוויסקי המובחרות והמובילות
בסקוטלנד, ומומלץ לכל אחד לבקר שם ולראות את מעשה ידי האלים).
קמה מוזת האלכוהול, שרק זה נוצרה, ועופפה לה על גבי כנפים
שקופות אל ארמונו של מידאס. נחתה ולבשה צורה של אשה יפהפיה,
נערת-חמד שצורת אלה לה, שדיה המלאים זקורים מעל גוף מושלם
העטור בשובל שטני חלק ומרהיב עין. נעצה הנערה הרכה את עיניה
כהות, המפתות, במלך, ואמרה לו, חד וחלק, כי שלו היא.
ויאמר המלך, "טובה את בעיני, בואי נעלה אל המיטה", ומייד, בלי
כחל ושרק וגינוני טקס, לקח את ידה ועלו שניהם אל מיטת האפיריון
המלכותית. אבל כאשר ניגש המלך ללטף את שערה של המוזה הנפלאה,
מפל שטני חלק ויפה, שפניו של המלך כמעט שנשקפו מן השיער
המבריק, נרתעה הנערה קמעא, זזה רק מילימטר או פחות, ואמרה
בחיוך שובה-הלב ביותר שדמות מן האולימפוס מסוגלת להעניק לבני
התמותה, "אולי נשתה משהו קודם?"
מייד ציית המלך, וכאילו אלת האהבה ניצבה לפניו והורתה עליו
בשרביטה, מחא כפיים פעמיים וציווה כי יביאו לפניו (ולפני
נערתו) מעט ג'ין לשמח את לבבם. תהו העבדים והרימו גבה, אבל אף
אחד מהם לא חשב את נפשו למות ולכן אף אחד לא אמר דבר למלך, אלא
רק קפצו ממקומם ובצייתנות מוחלטת הלכו אל המרתפים, הוציאו מפח
האשפה את בקבוק הג'ין, והגישו למלך ולמוזה שתי כוסיות (אשמח גם
לקבל כוסית נוספת, למען הימים ההם. תודה).
לא נאריך במלים, כי אני מרגיש את ידה המפתה של המוזה מתחילה
ללטף את עור לחיי גם כן, מספיק אם נאמר שאחרי הג'ין ביקשה מוזת
האלכוהול לטעום מעט יין אדום, יין לבן, שפניה, בקארדי, קוארבו,
רום צימוקים, שנאפס אפרסקים ועוד אינספור משקאות אשר לבטח כלל
לא התקימו בתקופה שעליה אנו מספרים את הסיפור, אלמלא המציאה
אותם המוזה באותו מקום. והמלך מידאס שתה, והמוזה שתתה, וכך פעל
הקסם החזק שארג סביבה אל היין, עד כי המוזה נדמתה בעיני המלך
ליפה יותר ויותר ככל ששתה עוד ועוד. וכך, ככל שהשחר התקרב
לעלות, והאלה המביאה אותו מן התהום החלה לשלוח את אצבעותיה
הארגמניות אל עבר האופק, הלך המלך והשתכנע כי הוא ניצב בחברתה
של הנערה המרשימה והמוצלחת והמעניינת והיפה ביותר שאי פעם
הובאה למחיצתו, ושהנה, עוד כוס אחת, עוד בקבוק גראפה אחד
שיחלקו ביחד, ויוכל לפלח את ערפל-ההזיה האופף את עיניו, יוכל
לעמוד זקוף וישר, לחבק את בחירת לבו ולחוש את שפתיה החמות על
עורפו.
המלך התעורר למחרת בבוקר, מתגולל בשכרותו, בחדר ריק, כשהוא
שכוב על מיטת אפיריון גדולה, והוא עדיין לבוש בגלימה ובכתר.
עשרות אם לא מאות בקבוקים ריקים קישטו את חדר-השינה שלו, וכאב
הראש היה עצום, כאילו ניפץ הרקולס את חומות העיר טרויה מאחורי
אוזניו של המלך. והמוזה? חדי האוזן שביניכם, אלו ששתו קולה
מתחילת הערב, אולי ניחשו את התשובה הנכונה. בזמן שהמלך מידאס
צנח על מיטתו הלום משקה וחסר-כוחות, מוזת האלכוהול כבר מזמן
עפה אל תוך שמי הלילה השחורים, בדרך לשכר מלך אחר.