[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רוקפור מתנגנים בעצלות אנרגטית בחלל המכונית הצר והדחוס. מפתיע
איך מוזיקה, שמשדרת רגיעה, שלום ופשטות, נהפכת למנכרת וקרה
כאשר משמיעים אותה בתא קטן ומעיק, הדוהר במהירות בלתי אפשרית
בכבישים חשוכים. והמוזיקה רועמת, הגיטרות זועקות את הבדידות,
את הניכור של שני האנשים היושבים במכונית זה מזה, ויותר גרוע
מכך - את הניתוק של כל אחד מהם מעצמו, מחייו.
נוסעים, דוהרים על כבישי רמת הגולן. לילה חשוך, ללא ירח. לאף
אחד מאיתנו אין מושג איפה אנחנו. הורדנו את ידידה שלנו בקצרין,
ואנחנו מחפשים את היישוב המקולל ההוא, קומץ בתים שמישהו נתן
להם שם מפוצץ מדיי, בין פיסות יער לצמתים נטושים אי שם במרחק
שעות נסיעה ארוכות מכל ציוויליזציה. כבר התיאשנו, ניר ואני,
מלמצוא את המקום שלנו במפה, מלהבין את השלטים הסותרים את עצמם,
מלפענח את פשר האורות המרוחקים המבליחים אלינו ממעבר לגבעות
חשוכות, גבישי-אופל המסתתרים מעבר לשדה-הראיה שלנו, תהומות
בלתי-עבירים שאנו נסחפים לעברם בין אם נרצה ובין אם לא, כי כבר
ברור לשנינו, אחרי שעות בלתי-נגמרות של סיבובי הגה, העברות
הילוך והיפוכים של הקלטת של רוקפור, שנמאס לנו מהנסיעה הזאת,
מהטיול הזה, מלמצוא את היישוב המוזר, נמאס לנו זה מזה, מעצמנו,
ובאופן כללי מהכל.
והקלטת ממשיכה להתהפך ברדיו המכונית הישן, כמו מנהיג שנקבר
ומתהפך בקברו לשמע האנשים הקטנים, הפשוטים והמטומטמים, ההופכים
את משנתו ועושים שוב ושוב את הטעות הזאת, של לצאת מחוץ למקומות
הציוויליזציה אליה הם שייכים, מחוץ לחומות הערים הבצורות
והמוגנות, אל הטבע הפראי, החשוך, האלים, המסתורי, המקיף אותנו
בכל עוצמתו ולא מראה סימני חולשה. זה היה יכול להיות שנינו
יחד, ניר ואני, נגד החושך והבדידות, אבל הקרב הזה כבר הוכרע
לרעתנו, וכל אחד מאיתנו פונה מול עצמו פנימה, משכנע את עצמו
להמשיך לאחוז בהגה או לבהות מהחלון, ובעיקר להישאר בתוך הגוף
של עצמו, יבש ומהוה מרוב שימוש, כמו חולצה שהיית צריך כבר
להחליף מזמן, לפני שנתיים, כאשר התחלף צו האופנה.
נוסעים, היד שאינה אוחזת בהגה מורטת את שערותיי הקצרות מדי,
והחושך סוגר עלינו, רק האור המהבהב, החולף, של המכונית
שמאחורינו, נותן לנו לראות יותר מאשר את פס הכביש הקרוב אלינו.
"שמת לב שהרכב הזה מאחורינו כבר חצי שעה?" שואל ניר. "לא", אני
עונה, וממשיך לנסוע. אבל מכביש ארוך ונמשך לצומת אפלה ולא
מוכרת, המכונית שמאחורינו נשארת שם, פונה כשאנחנו פונים, נדמה
שאפילו מאטה כשאנחנו מאטים כדי להתלבט, תמיד שומרת על מרחק
קבוע. חושך, הפנסים העגולים של המכונית (סובארו ישנה, בצבע
קרם) מאירים לי ישר לתוך העיניים כשאני מנסה לראות מי נוהג.
"אולי גם הם איבדו את הדרך והם חושבים שאנחנו נוציא אותם?"
שואל ניר.
"חבל", אני עונה קצרות, מוריד את הסטיק ומבצע פניה במהירות רבה
מהצפוי. ניר נדרך, לא עונה, והמכונית שלנו נוסעת מהר יותר.
המכונית השניה מאיצה.
אני לוחץ על הגז. כביש כפרי ריק, חשוך, שלטים מוזרים עם ציורי
פרות עליהם. "חיות חוצות את הכביש", הם מכריזים אל החושך, אבל
גם פרות ישנות בשעה הבלתי אפשרית הזו, שבה אנו מנסים לצאת
מהמבוך הזה של דרכים כפריות אפלות ומבוקעות, שלא היה אמור
להימצא כאן; אין שום מפה שיכולה להכיל את כמות הקילומטרים
שעברנו בלי להגיע לשום מקום יישוב. האם השעון עצר מלכת? לא.
השעה 1, מאוחר מדי לכל דבר, אבל עדיין, אנחנו לא באיזה סרט
אימה זול, השעון לא עצר מלכת, זו רק המכונית השניה שממשיכה
לנסוע אחרינו, האורות העגולים שלה גדולים וקבועים, כמו עיניים
העוקבות בעירנות אחרי כל תנועה שלנו. ובדיוק ברגע הזה הרדיו
פוסק, כאילו הקלטת רועדת מפחד, ומסרבת, או מפחדת, לקחת חלק במה
שאנחנו עומדים לעשות. מה אנחנו עומדים לעשות?
הפסקול מתחלף, לפחות בראשים שלנו. מנגינה שקטה, מאיימת,
מסתורית, צלילים חסרי-פשר נשמעים בתוך ראשינו ומטרידים אותנו
מאוד. "אולי נשאל אותם איך יוצאים מפה?" ניר מנסה לתת עצה
פרקטית. אני ממלמל, "אני לא חושב שזה רעיון טוב". עכשיו גם ניר
יודע שמשהו לא בסדר קורה. אני ממשיך לנסוע. KEEP MOVING, אני
כאילו שומע קול אומר לי, כל עוד הרכב המוזר הזה, שלא אמור
להיות כאן, שלא ברור מאין צץ, לא ייעלם. רק שלא ברור מדוע הוא
ממשיך לנסוע אחרינו, והפניות המשונות שאני לוקח כדי להתחמק
ממנו לא מרשימות אותו בשום צורה. המהירות שלנו גוברת, וגם הפחד
שלנו.
"יש כאן איזה יישוב, תיכנס לכאן", ניר מזהה אותו ואני מסובב את
ההגה ומתחיל לנסוע בין הרחובות הקטנים, המתפתלים של כפר ערבי.
הרכב השני עושה את אותו הדבר. הבתים הגדולים, המגוחכים במידות
המוגזמות שלהם, המעידים על האגו של בעליהם, מיתמרים משני צידי
הדרך. "למעלה, למעלה", אומר ניר, בקול שמרמז על כך שהוא יודע
לאן נוסעים. אני יודע שהוא לא יודע, אני יודע שהוא אבוד בדיוק
כמוני, אבל הבטחון שבדחיפות שבקולו גורמים לי לקחת פניה ימינה
ולהתחיל לטפס על ההר, במעלה דרך מתפתלת שהבתים הנטושים משני
צדיה נוצחו זה מכבר ע"י גידולי פרא של עשבים שוטים ושל עצים
גדולים, שלא אמורים להיות שם.
המכונית השניה עדיין בעקבותינו. אחרי שיצאנו מתחומי הכפר עצמו,
הבתים הגדולים והמתפוררים מאחורינו, הדרך מובילה אותנו אל תוך
מה שנראה כמו יער. כבר אי אפשר להסתובב אחורה. הכביש צר מדי,
ושני הפנסים העגולים הגדולים העולים אחרינו אל תוך החורש
רודפים אחרינו, מתעקשים להתלות מאחורינו, למרבה החשש והפחד.
כבר לא לוחץ על הבלמים, רק מנסה להימנע מלהכנס אל תוך המהמורות
והבורות הגדולים בדרך העפר המשובשת, כל כניסה לבור כזה מקפיצה
אותי ואת ניר וגורמת לו להתעצבן עלי יותר ולי להתעצבן עליו
יותר שהוא מתעצבן עלי.
"יש כאן שלט, תפנה לכאן", ניר מצביע ימינה, ואני פונה לתוך דרך
עפר לא הרבה יותר טובה מזו שנסענו עליה. במהירות שאנו נוסעים
אי אפשר לראות פרטים, אי אפשר גם לראות מה כתוב על השלט, רק את
העצים שמסביב ואת שלדי המכוניות החלודות שמסביבנו, קבורות
בירוקת-העד כגופות מוריקות של בהמות פרה-היסטוריות, הדלתות
שלהן פתוחות כאילו הנוסעים שלהן ברחו באמצע איזה סיוט...
"האוטו לא מגיב... ההילוך לא נכנס", אני אומר, ומושך בסטיק
בפראות, מנסה לשלב את כל ההילוכים האפשריים בזה אחר זה, ומצליח
להפיק מהמכונית רק צלילי מצוקה מחרידים, כמו גרגור-הגסיסה של
חיה שניצודה. ניר לא צריך להצביע על החבל שמתוח לאורך השביל,
שאנחנו נוסעים עליו - אנחנו לא נגיע לשביל, המכונית מאטה
והולכת.
"מה זה המקום הזה", שואל ניר, ומביט מסביב. ואילו אני מביט על
ניר, ובשניה אחת המראה שלו השתנה, השער שלו לבן, ידיו גרומות,
בגדיו מהוהים מעבודה, נעליו קרועות, עיניו קרועות מעייפות של
שנים. "ניר, מה קרה לך", אני מנסה בזהירות, אבל אז מבין שגם
אני בטח נראה רע באותה מידה, נזכר במראה התלויה מעל למושב
הנהג, אבל לא רוצה להציץ לתוך באר-התהום של המראה שלי כרגע,
למרות שעיניו של ניר מסגירות את הזוועה, אני לא יודע מה הוא
ראה שם אצלי, אבל רק הזוועות שהשנים שעדיין לא עברו צופנות
בחובן יכלו לגרום לו להזדעק כל כך, רק הדפים שעדיין לא נרשמו
בספרי ההיסטוריה יכולים לגרום לידיים של ניר, אותן ידיים שהיו
בנות 20 וחזקות כשיצאנו לנסיעה הזאת, ועתה הן מגוידות
ומחורצות, ומכווצות ברעדה מפני מה שראו עיניו בפנים שלי. פחד,
כאילו הדבר הנורא ביותר לא קרה עדיין, כאילו המראה שלבשתי על
עצמי, שלא אדע מהו לעולם, ניר כבר ראה אותו בחלומותיו.
"בוא נצא מכאן", אני אומר ופותח את הדלת. ניר עושה כמוני,
ואנחנו יוצאים אל חורש עתיק,  העצים הענקיים מהדהדים משנים של
הזנחה ומעשי-זוועה שהתרחשו כאן, העלים הכבדים והזקנים נחים תחת
רגלינו, עשרות אלפי שנים של שלכת מוטלות מתחת לנעלי העבודה
המבוקעות של ניר ולנעליים השחורות המוזרות שאני לובש, אין כאן
שום צליל של ציפור או חיה אחרת מאותן אלפי מיני בעלי חיים
הממלאים כל פיסת טבע, כולם מתו מזמן, אין דבר חי בפיסת-יער זו
פרט אלינו, וגם אנחנו מרגישים את עולו של הזמן, ניר משתנק
ומתפוקק מתחת לעיני, ואני לפתע אוחז בלבי, שזיק כאב עבר דרכו.
זה הסוף? מחשבה עוברת בלבי. האם נסיים כמו המכוניות כאן, מצבה
נשכחת לאפסות בה סיימנו את חיינו, עוד בטרם חיינו אותם? אנחנו
חייבים לצאת מכאן, ולמרות כובד אבריי, העיניים העיייפות
והרועדות והידיים הרוטטות מעודף קפאין, אני מושך את השבר-כלי
שהיה החבר הכי טוב שלי ואנחנו מוציאים זה את זה, פעם הוא מושך
אותי ופעם אני מושך אותו, אל מחוץ לחורש הגיהנום הזה, אל מחוץ
לפיסת-הסיוט הזאת שבכלל לא היתה אמורה להתקיים, שגם אם נרצה
לחפש אותה על מפה נגלה שהיא לא קיימת, שום משרטט-מפות אנושי לא
רצה שאף אחד, אפילו בטעות, לא יגיע לפיסה אפלה זו, קרע נורא זה
במציאות המקיפה אותנו כמו שמיכה שוחרת-טוב.
חזרנו הביתה בטרמפים. עד היום אנחנו לא מדברים על מה שקרה
באותו לילה. כל אחד מאיתנו זוכר, ולא אומר לחברו, כאילו בהסכם
בלתי-כתוב, את מה שהוא ראה על השני באותה מכונית שהלכה והזדקנה
בשנים בכל שניה בה נסעה. אני חושב שכל אחד מאיתנו מנסה, בדרכו
העדינה והקלושה, לכוון את השני בסתר, כך שלא יהפוך לדבר הנורא
שהוא אמור להיות, אם ניתן לזמן לעשות בעתיד שלנו כאוות נפשו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?

-לא.

-סליחה, חשבתי
שאתה מישהו
אחר.


אפרוח ורוד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/10/04 9:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיקי סמבן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה