קראו לו פנסי גרין. הוא לא פחד מהמוות. למען האמת הוא לא פחד
משום דבר בחיים האלה חוץ מהחיים עצמם. הוא היה אחד מאותם אנשים
שהיו מעשנים סיגריה אחרי סיגריה רק כדי להרגיש שהם נושמים משהו
חוץ מאוויר. הוא לא לבש מסיכות, אך חייו נראו כמו נשף שקרים
לעצמו, מעצמו, בשביל עצמו.
כבר כשנפגשנו בנעורינו, פניו היו זקנים ועלובים. לא היו עליהם
קמטים אך הם נראו כאילו הוא נלחם בכל מלחמות המאה, חלה בכל
נגיפי המוות ואיבד לא פעם את אהוביו הקרובים.
הוא רצה למות - ידעתי זאת. הוא לא אמר את זה במפורש, אך
לפעמים, כשהוא היה מסתכל על הצלקות שהשאיר על גופו אביו לפני
מותו, הייתי מבין זאת.
בטחתי בו. לא פעם הייתי אומר לו שאני אוהב אותו ושהוא החבר הכי
טוב שלי. הוא כעס עליי.
הוא עבד בבית-האבות המקומי. חלחלה עברה בו בכל פעם כשראה עוד
זקן על כסא גלגלים. הוא תיעב אותם על חולשתם, על ידיהם הפתוחות
המחכות לסוף, על כך שהם לא פעלו כשעוד יכלו. הוא לא רצה להגיע
לשם אף פעם.
הוא שנא אותנו - אותי ואת אמו. אנחנו היינו הסיבה היחידה
שבגללה הוא לא התאבד. הוא הבין שאנו עוצרים אותו, לא נותנים לו
לנוע, כובלים אותו בשרשרת הרגשות שרק לפני זמן לא רב הוא גילה
שיש לו.
הוא העריץ את המלט. אם שייקספיר לא היה מודיע לו בגיל 15
שהחיים אחרי המוות יכולים להיות מזוויעים הרבה יותר מחייו כאן,
סביר להניח שלא היינו מכירים אחד את השני. הוא אהב את הכלום
וזה מה שקיווה לראות אחרי נשימתו האחרונה, אך הוא לא ידע אם זה
מה שיקבל באמת,וייסוריו גברו מיום ליום, מדקה לדקה, כי כל
החלטה פזיזה תביא לעונש עוד יותר אכזרי.
אמו מתה כשהוא היה בן 27 ואז הוא החליט לקחת את הסיכון.
בכל ערב אני עמדתי על ברכיי ליד מיטתי. בתפילות הייתי מבקש שלא
יהיה למי להתפלל, שאני עושה זאת סתם כך-בלי סיבה, שאין אלוהים
ואין שטן ושהנשמה היא רק שקר שהתרגלנו להאמין בו.
אך כל זה היה כשהיינו צעירים. פגשתי אותו אחרי שנים של גסיסה
בבית-האבות המקומי והבנתי שחמישים השנים האחרונות, אותם החלטתי
לחיות ולא ללכת בדרכו, היו חלקיק אור נהדר ויפה, אשר הכין אותי
לנצח איום ונורא ממנו לא יכול לשרוד אף אחד.