אני זוכר את היום ההוא, היום שבו ברחה לי כבשה. הוצאתי את העדר
למרעה לאכול ואחת מהן ברחה. עד שהחזרתי את כולן לדיר, הכבשה
כבר התרחקה מאוד והגיעה עד חיפה. התקלחתי, התלבשתי ויצאתי
לחיפה. בדיוק פתחו שם מועדון חדש, ה"city hall", ידעתי שהיא
תלך לשם.
האור האדום של הסיגריה, הבזק, עשן, המילים לא מובנות, רק הקצב
מהדהד, דופק, מרקיד, הבסים פוגעים, הקו, הבזק ועוד הבזק- חיוך!
ראיתי חיוך- נעלם בעשן של סיגריות.
על יד המדרגות היא מתנשקת עם מישהו, רציתי לדבר, נגמר, אף פעם
לא היה, הכבשה שלי ברחה אז המשכתי לחפש.
הברמנית לבשה חולצה צמודה קטנה, חושפת בטן, עור בצבע דבש באור
של הבר, בוהק, רוצה לטעום. על החולצה רשום:
don't even think about it- אז לא חשבתי.
היא לא יודעת מה היא מפסידה, שונא אותה, היא לא יודעת שיכולתי
לאהוב אותה אם רק היתה רוצה. זהו זה- נגמר. נגמר המרד השפוף,
תחי האהבה! הכבשה מתה, התאבדה ולקחה איתה את חטאי הדור, כמו
ישו על הצלב רק עם כדור בראש.
אני לוחץ ON לוחץ PLAY, מזמין דרמבוי בלי קרח, בטעם דבש כמו
הברמנית עם החולצה, השדיים המושלמים וקורקבן שיכול להביא
לסיפוק. "רוצה לעזור לי לחפש כבשה?" שאלתי אותה. "אל תחשוב על
זה אפילו." היא אמרה והמשיכה למזוג בירה בחינם. so I didn't.

יומיים אחרי זה היא שוכבת מולי ברגליים מפושקות עם כוס רטוב
ונוצץ באור הניאון.
עכשיו, עכשיו אני חושב על זה.