במציאות הזויה, טבע האדם מסתובב במעגלים, רודף אחרי הזנב שלו
וההיגיון עושה סלטות על רחבה מאובקת ומתעטש כי אלרגי לאבק.
אנשים מתאספים מסביב, מסתכלים ומזיעים. מזילים זיעה מלוחה
בטיפות גדולות על האדמה, היא מצידה, משלימה עם הגורל, מקבלת
אותן באהבה והופכת לבוץ. המון בוץ, מלוח וחום ורטוב. האנשים
יחפים, והרגליים שלהם דורכות בבוץ עד שהופך לעיסה שמכסה את הכל
אבל ממשיכים להזיע ולהסתכל על טבע והיגיון, שמנסים ביחד וכל
אחד לחוד להיות יותר טובים. וזה מין משחק קפוארה חסר קצב, כמו
שני ילדים על הדשא מתחת לבית. מראים טריקים אחד לשני, מגלגלים
עיניים ועושים פרצופים, עומדים על הראש ויורדים לגלגלון. עושים
הכל כדי שלא יחשבו שהם פחות מוכשרים.
אין כאן אלימות, היא עזבה את השטח לפני בערך שעתיים, כשאמרנו
לה לא וצעקנו עליה שתעוף מפה, שהיא לא רצוייה. ככה, בלי
אלימות, אין סיכוי שמישהו יפגע ולכן אהבה תנצח.
טבע והיגיון ממשיכים בשלהם. משחקים תופסת, מג'נגלים ובעיקר
משוויצים. מראים לכולם מה הם יכולים ויודעים לעשות.
שקט שולט בקהל, אנשים מדברים בינם לבין עצמם, מעירים הערות
ומדרגים כל ביצוע, אבל לוחשים כדי לא להרגיז את שקט. טבע מפתיע
עם בבעיטת קונג פו מסובבת והיגיון מתכופף, מגיע עם המצח לריצפה
ומיד מתיישר בחזרה.
אלמוני בקהל מתחיל לעודד. בהתחלה לאט, קול חלוש וביישני, אבל
כשאומץ מצטרף אליו, בטחון מתחזק ושקט בורח לאוהל. קולות נוספים
מצטרפים אליו עכשיו, והרעש מתחזק. התרגשות פורצת את גבולות
המעגל ונעצרת בצד, קופצת באקסטזה. האנשים ממשיכים לצעוק והיא
נכנסת להתקף פסיכוטי, מפרכסת בבוץ ואין מי שיעזור לה, כולם
עסוקים. בוהים במשחק ומנסים להבין מה לעזאזל קורה שם. היגיון
כנראה עסוק עכשיו בתרגיל יוגה מסובך, מנסה להעביר את הרגל מעל
הראש וכמעט מצליח. טבע מסתכל עליו בהלם אבל לא נשאר חייב ומייד
יורד לשפגת כדי להראות כמה הוא גמיש.
הרעש כבר בלתי נסבל, והחום כזה מטריף שצריך לעשות לו אמבטית
קרח. עדיין, הם ממשיכים, אי אפשר להפסיק. מישהו צריך לנצח ויש
גביע בסוף.
היגיון ממשיך לנסות ובסוף מצליח להעביר את הרגל, רק שעכשיו הוא
תקוע ולא יכול לשחרר אותה. כנראה שנערת גומי כבר לא יצא לו
להיות. טבע מגחך, מנסה לקום מהשפגאט ומרוב צחוק קורע גיד ונופל
בחזרה לרצפה.
הקהל משתתק, מאוכזב. כמה אנשים רצים קדימה, מדשדשים בבוץ
ומנגבים זיעה מהפנים כדי לעזור להביא אותם למרפאה. אחד או
שניים צועקים בהיסטריה לרופא שיבוא אבל הרוב פשוט עומדים בצד
ומעבירים צחוקים. וכבר שקט יותר, גם ההתרגשות הפסיקה לפרכס
ופשוט התעלפה. אין יותר מה לראות, אז כולם מתפזרים להם לאט
הביתה, קצת מאוכזבים שאין מנצח.
בצד, איפה שהתרגשות נפלה, עומדת לה בלבלה בפרצוף דומע, מחבקת
גביע זהב גדול בשתי ידיים ולוחשת לעצמה בלב: "אוף, נמאס כבר
לסחוב את הגביע הכבד הזה הבייתה."