תמרה פייגיס / אלגיה למתיאו |
ממרפסת ביתו.
כמו איקרוס הוא נוסק
וצונח אל הרחוב
שזרים מהלכים בו.
כל לילה כבים באחת
עיניים כחולות עמוקות
ופנים עדינות ויפות
הכל מתערפל ונמעך
מקורצף ונשטף
אל רשת ביוב מסורגת.
מתיאו שלי
מחזיק את לבי בידו
כאילו שומר עליו
בזמן המראה מכוונת.
ואני בחדרו
מניחה לתריסי החלון
לחבוט את עצמם אל הקיר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|