המוכר בחנות "לילה טוב" אהב את העבודה שלו. הוא פגש סוגים רבים
של אנשים בכל יום, וזה לא היה דבר של מה בכך.
היו הלקחות שעוד לפני שנכנסו לחנות ידעו איזה חלום הם רוצים.
הם תכננו את חייהם מראש ולא היו ספונטניים כלל. היו גם את אלו
שאמרו לו: "תביא חלום טוב, בסדר?"
המוכר היה שואל: "איזה חלום בדיוק?"
והם היו אומרים: "מה זה משנה? תפתיע אותי".
היו גם את הנערים המתבגרים והביישנים שנכנסו לחנות בהיסוס,
הסתכלו לצדדים וביקשו בלחש חלום רטוב.
היו את אלו שביקשו סיוטים, כדי לערבב אותם עם הקפה של אנשים
ששנאו.
והיו גם אנשים שביקשו שינה ללא חלומות.
ניצן ברשטיין היה אחד מהם.

"תביאי לי קפה, בסדר?"
ניצן ישב ליד שולחנו והתבונן באדם ממושקף ובעל חולצה משובצת
מתעמק בערימת שרטוטים של גרפים שאיש חוץ ממנו לא הבין. בגלל זה
הוא היה המנכ"ל.
"בהחלט ראוי לשבח", אמר לבסוף.
"תודה רבה".
הוא ישב במשרדו המפואר וקיים פגישה סטנדרטית. הקירות היו
מכוסים בתצלומים של יצירות אמנות ישנות ובתעודות הערכה
והצטיינות שקיבל במהלך עבודתו בחברה. האוויר היה קריר, ממוזג
ופלסטיקי, בניגוד מוחלט לחום שבחוץ. אמנם לא חום קיצוני, לא
חום של סוף הקיץ, אבל עדיין חום. כל המשרד, על ניירותיו,
תמונותיו הממסוגרות, על תעודותיו, כיסא העור המהודר והשחור בו
ישב ניצן, השולחן הרחב והאפור ואפילו קרני השמש שחדרו מבעד
לחלונות, הכל היה מלאכותי, חסר טעם, יבש ותפל. את ניצן זה לא
הטריד במיוחד, אבל את המנכ"ל כן. הוא נפגש עם ניצן כביכול כדי
לבדוק טפסים ושאר דברים בירוקרטיים, אבל האמת הייתה שהוא רצה
לדבר איתו על כמה דברים.

החברה לא צמחה. היא לא הניבה רווחים גדולים יותר, ולא פתחה עוד
סניפים. עם זאת, היא לא ירדה בנכסים או הפסידה מניות. למעשה,
במשך יותר מחמש שנים, החברה דרכה במקום. לא שזה היה רע, לדעת
עמיתיו של ניצן, אבל זה בהחלט היה משעמם.
כשירש את החברה מאביו, היא הייתה משגשגת, הניבה רווחים יפים
והייתה כל הזמן במגמת עלייה. הוא דאג שתישאר כך, אבל לא קידם
אותה הלאה. הוא לא רצה להתפתח, להשתכלל.
"תגיד", אמר המנכ"ל והניח את הניירות על השולחן, "למה שלא נפתח
עוד סניף, נגיד, בהרצליה?"
"בשביל מה?" שאל ניצן.
"תשמע, אתה מצליח להחזיק את העסקים יפה מאוד, והמשקיעים
מרוצים, אבל אתה לא חושב שהגיע הזמן להתקדם הלאה? אנחנו נישאר
מאחור, בסופו של דבר".
"אני לא אוהב שינויים".
"אבל זה שינוי לטובה, כולם ירוויחו מזה! תחשוב על זה: עשרות
סניפים בכל הארץ, בחו"ל, מעבר לים, וכולם נושאים את הלוגו של
החברה ומשווקים את המוצר שלנו למליוני בני אדם!"
"אנחנו עלולים גם להפסיד".
"ייתכן שתהיה תקופה חלשה קצת, אבל זו ירידה לצורך עליה,
ניצן!"
"אני אחשוב על זה", אמר.

"הקפה שלך, אדוני", אמרה המזכירה.
"תודה, סימה".
לסימה, אישה חייכנית בשנות הארבעים לחייה ובעלת חזות מלאה
במקצת, שיער נפוח וצבוע ואיפור כבד, היה כל מה שצריך. הייתה לה
עבודה טובה במשרד של חברה מצליחה. השכר היה מצויין, לא היו
הרבה שעות, והעבודה לא הייתה מסובכת. כל מה שעליה לעשות היה
לטפח את ציפורניה ומדי פעם להכין קפה. לבוס שלה, ניצן, לא היו
ממש משימות קשות להטיל עליה, זה לא שהחברה הייתה פעילה במיוחד.
היא נשארה בדיוק אותו דבר כמו שעזב אותה אביו, חיים.
"טוב, אז להתראות, ותחשוב על זה".
"להתראות".
הוא שתה את הקפה שלו, אותו הקפה שעוזר לו להישאר עירני עד
השעות הקטנות של הלילה, אותו הקפה שמונע ממנו להירדם באופן
טבעי.

הוא נכנס למכוניתו, פיאט כסופה שנת 95, והתניע. חבריו יעצו לו
להחליף אותה, את הגרוטאה הישנה, אבל ניצן העדיף שלא. הרי אם זה
עובד, לא צריך לשנות את זה. הוא היה מרוצה מאוד מהחיים שלו כפי
שהם. לא היו לו שאיפות כלשהן מעצמו, או משאלות. הוא היה חלול
למדי. חלול, ודי שמח.
הוא ירש את מפעל חייו של אביו, וניהל את החברה שעשתה אותו אדם
מכובד. החברה התחילה בקטן, אבל התקדמה והפכה למעצמה. יועציו
אמרו לו שעם קצת תושיה, היא יכולה להפוך לאימפריה. הרי תמיד
יהיה ביקוש למוצר שהם משווקים.
במפעלים, אי שם בנגב, יוצר המוצר שנחשב לפריצת דרך בזמנו,
שהביא לאביו את התהילה, וגרם לו להקים חברת סטארט-אפ משלו,
צינון טכנולוגיות.
חברת צינון טכנולוגיות סיפקה את התרופה האולטימטיבית לאנשים
הסובלים מהמחלה הזו, תרופה שעד אז לא הייתה מוכרת למדע. מזה
חמישים שנה היא עסקה בייצור המוני של האמצעי היחידי נגד התופעה
הלא נעימה.
חברת צינון שיווקה ממחטות נייר.

ליד חנות "לילה טוב" עצרה מכונית. המוכר לא ממש התמצא בדגמים,
אבל הוא ידע שזה אוטו ישן. הוא נזכר שבפעמים הראשונות שראה את
האוטו הזה הוא התפלא מאוד, למה ניצן, שהיה חייב להיות אדם די
עשיר, לא התהדר במכונית חדשה.
ניצן, אדם צעיר בעל חזות עסקית, חליפה מחוייטת, שיער מסורק,
ונעליים שחורות ומבריקות, נכנס בצעד בוטח אל החנות.
היא דמתה מאוד במראה שלה לבית מרקחת. קופסאות, צנצנות ובקבוקים
היו מסודרים על המדפים מאחורי אדם בשנות השלושים לחייו, עלוני
מידע היו מפוזרים על הדלפק ומובייל מצוצע השמיע את מנגינתו עת
סגר ניצן את דלת הזכוכית. ליד הדלפק ניצב אדם שחייך אל ניצן
חיוך חבר'המני, חיוך של מכרים ותיקים. שערו היה אפרפר והוא נטה
להתקרחות. עיניו היו עייפות וזיפי זקנו שהעידו על חוסר טיפוח
מובהק תרמו להרגשה של כל אדם שנכנס לחנות - הסנדלר הולך יחף.
"צהריים טובים", אמר ניצן.
"צהריים טובים, אדון ברשטיין, איך העסקים?"
"כרגיל", ענה ניצן וחייך, "מה איתך, אמנון?"
"אף פעם לא משעמם".
אמנון, המוכר בחנות "לילה טוב", הוציא צנצנת קטנה ממדף שהיה
מאחוריו והניח אותה על הדלפק, לאחר שפינה אותו מניירות מידע
והעיף אותם על הרצפה.
"שינה ללא חלומות, אדוני, כרגיל".
"צנצנת?" הוא הצביע על הדבר המונח על הדלפק בתמיהה.
"אה, כן, כמעט שכחתי. תקשיב, בפעם האחרונה אמרת שלקח לזה קצת
זמן להשפיע, שלקח לך קצת זמן עד שנרדמת".
"נכון".
"אז הזמנתי משהו יותר חזק, שכל מה שנשאר לך לעשות זה לפתוח את
הצנצנת. בלי לשאוף שום דבר במיוחד, בלי לשתות כלום ובלי לסתום
את האף שהחומר לא ייצא, פשוט לפתוח את המכסה ולנשום את האוויר.
זה הכי טוב שיש בשוק, תוצרת גרמניה", הוא הדגיש את המילה
האחרונה, בעיקר כדי להשרות רושם.
"אתה בטוח שזה יעבוד כמו שצריך?" שאל ניצן בחשש.
"מאה אחוז. אם יש בעיה, תפנה אליי. אני אחזיר לך את הכסף ואביא
לך את הבקבוק, כרגיל".
"אני לא יודע, אני לא כל כך אוהב שינויים".
"ניצן, ניצן, תסתכל עליי".
הוא הרים את עיניו החומות, הרגילות וחסרות הייחוד והתבונן
בעיניו העייפות של אמנון.
"כמה זמן אתה מכיר אותי?" הוא שאל.
"חמש שנים, אני מניח".
"פעם מכרתי לך משהו מאיכות ירודה? משהו שלא עובד?"
"לא".
"זהו. אז תשמע", הוא הניח יד בוטחת על כתפו, העטופה בחליפה
מחוייטת, "קודם תן לזה צ'אנס. אם לא עובד, לא קרה כלום. אתה בא
לכאן באמצע הלילה ואני מחליף את זה. אתה יודע שאני פתוח עשרים
וארבע שעות".
"אוקיי".
ניצן הודה למוכר, לקח את הצנצנת ואמר: "לילה טוב!"
"גם לך!" החזיר לו אמנון.

לפני חמש שנים אמנון פתח את "לילה טוב", חנות למכירת שינה
מותאמת אישית. הייתה לו שינה בכדורים, בסירופ ובזריקות, אבל
הכי משובחת הייתה השינה באוויר: רק לפתוח את המכסה והופ! -
האדם נרדם בשינה מותאמת אישית, לבחירתו. חלום טוב, סיוט, חלום
אירוטי, ואפילו, אם ירצה, שינה נטולת חלומות.
כשהעסק היה בחיתוליו, ולאמנון היה קשה קצת לכסות את ההוצאות,
גילה אותו ניצן ועזר לו להתבסס, אבל רק בתנאי שיישאר בקטן, כמו
שניצן אוהב. בלי שאיפות, בלי רצונות.
בלי חלומות.

ניצן ברשטיין, יו"ר חברת צינון טכנולוגיות, החנה את הפיאט
הכסופה, שנת 95, בפתח ביתו. זה היה בית רגיל לגמרי, בניין
קומות צנוע לחלוטין. אמנם לא שיא העוני, אבל בהחלט לא מהודר
במיוחד. אדם העובר ליד רחוב העופרת 19 בחיים לא היה יכול לנחש
שכאן גר בנו של חיים ברשטיין, ממציא ממחטות הנייר.

לעצור, להעביר לניוטרל, למשוך את בלם היד, לכבות את הפנסים,
לסובב את המפתח, לצאת מן האוטו, לבדוק שכל הדלתות נעולות
ולעלות הביתה.
כל יום, אותו דבר. אבל ניצן לא היה מוטרד מזה, זה לא הפריע לו.
הוא לא רצה לשנות משהו, להתקדם בחיים, הם היו משביעי רצון גם
ככה.
הוא עלה הביתה, ביד אחת אוחז את המפתחות וביד השניה את הצנצנת,
חושב על השינה הטובה שמצפה לו, שינה נטולת חלומות.

אמנון הכי אהב את השעות הקטנות האלו של הלילה, מתי שאין כמעט
קונים ואפשר פשוט להיות לבד ולחשוב. לחשוב לעצמך כל מיני תהיות
קיומיות, שרק אדם שנמצא לבד בחנות למוצרי שינה בשעות הקטנות של
הלילה יכול לחשוב. אם זה היה, למשל, אדם שנמצא לבד על שפת הים,
אז היו לו מחשבות עמוקות, אבל לא דומות לאלו. אם הוא היה בחנות
למוצרי שינה בלילה עם חברים, הוא גם לא היה חושב על מה שאמנון
חשב. אלו מחשבות ספציפיות, פרטניות.
אמנון חשב על סוגי החלומות שאנשים לוקחים. אם בן אדם לוקח כל
הזמן חלומות טובים, אולי הוא רוצה לחיות באשליה? אם הוא לוקח
חלומות אירוטיים, אולי יש לו חסך מיני? ומה בקשר לאדם שלוקח
שינה נטולת חלומות?
הוא חשב על כך זמן מה. די הרבה זמן, יחסית. מה שטוב בחוסר שינה
הוא שהיא בעצם גורמת לך לחיות את החיים בשלמותם, ולא לבזבז
שליש מהם בשכיבה אופקית. מצד שני, היא גם מפנה לך המון זמן
פנוי.

מה הופך אנשים למאושרים? העובדה שהם מצליחים להגשים את המטרות
שהציבו לעצמם בחיים, העובדה שהם מצליחים, נאהבים, נחשקים.
אמנון הניח את הצנצנת של השינה נטולת החלומות על הדלפק והתבונן
בה.
מה הופך אנשים לאומללים? העובדה שהם לא מצליחים להגשים את
המטרות שהציבו לעצמם בחיים, העובדה שהם מתאכזבים שוב ושוב
מהמציאות העגומה הטופחת על פניהם בחוסר רחמים.
אמנון פתח את הצנצנת וניסה לגרום לעצמו להרדם לשינה חסרת
חלומות. האוויר התפשט בחנות, אבל לא קרה כלום. הוא נעצב וסגר
את המכסה.
"מגע עם מים מנטרל את השפעת התרופה. כמו כן היא אינה אפקטיבית
נגד מחלת האינסומניה", נכתב במדבקה על הצנצנת.
הוא נאנח בעצב, בידיעה שלעולם לא יזכה לישון.
'אם אין להם שאיפות, או מטרות? אם לא אכפת להם לאן יגיעו?' הוא
שאל את עצמו.
אם אין להם חלומות?

ניצן נעל את הדלת והניח את המפתחות על השולחן. ביתו, אפרורי עם
קירות לבנים ומרצפות חומות ורגילות, השרה עליו תחושה של עייפות
עוד לפני שפתח את הצנצנת. המקום היה כל כך משעמם, שגם האדם הכי
מעניין בעולם לא היה מחזיק שם חמש דקות. הוא היה רוצה לצאת
החוצה, לאוויר הצח. המקום היה כל כך סגור, כל כך מלאכותי,
מחניק ומזויף שאפילו ניצן לא אהב אותו, אבל נשאר שם מתוך הרגל.
הרי ממילא הוא בילה את רוב יומו במשרד שלו, אז מה זה כבר
משנה?
שעון המטוטלת שעל הקיר צילצל שתים עשרה פעמים. הוא הניח את
הצנצנת על השיש ומזג לעצמו מים מהברז לתוך כוס. הוא התבונן
בצנצנת וחשב לעצמו האם באמת יקרה משהו רע אם יפתח אותה, האם
באמת יירדם. השאלה כירסמה בו כמו טרמיט בגזע עץ. זה בדיוק כמו
שאומרים לילד קטן שאסור לו לקלל, והוא מקלל, כמו שאומרים לו לא
לראות סרטים עם אלימות, והוא רואה. הוא עושה זאת דווקא, כדי
להכעיס את המבוגרים. אולי כדי לבדוק אם באמת יקרה לו משהו רע
אם ידחוף את האצבע לשטקר של החשמל.
ניצן הסיר את המכסה. זה לקח בדיוק שתי שניות עד שנשם את השינה
נטולת החלומות שיצאה מתוך הצנצנת לתוך נחיריו. זה לקח עוד שניה
עד שהתחיל להרגיש עייף ומטושטש, איבד את השליטה על גופו ונפל
לרצפה.
המים בברז זרמו כל הלילה.

ניצן ברשטיין חלם חלום. חלום ראשון מזה חמש שנים. בחלום הוא
עף, עף גבוה, מעל העננים, ביחד עם להק של ציפורים. נחליאלי,
דוכיפת, עורב ותוכי, כולם מעורבבים יחדיו, מחזיקים אותו ועפים
יחד איתו. הוא הרגיש הכי נפלא בעולם, הוא הרגיש שהוא יכול
לעשות הכל.
ופתאום, הציפורים הפכו לתות, לימון, בננה ופרח. הוא התבונן
בעירבוביה שנוצרה וניסה להבין מה משמעות הדבר, עד שלפתע, בבת
אחת, הפירות והפרח נהפכו לממחטות נייר. ממחטות בצבע אדום,
ירוק, צהוב וסגול. על כולן היה את הלוגו של חברת צינון
טכנולוגיות. הוא איבד את האחיזה בהן, הממחטות כבר לא יכלו לשאת
אותו. הוא נפל, נפל כמו סלע, במהירות עצומה, עד שנחת על
הקרקע.

הוא התעורר בשבע בבוקר, כמו בכל יום, אחרי שינה של שבע שעות,
רק שבאותו יום הוא היה מוטל על הרצפה בביתו, רטוב כולו ממים,
ששטפו את הזיעה הקרה ממצחו.
הוא קם במהירות, סגר את הברז, ניגש לארון כלי הניקוי והחל
בפינוי מאסיבי של המים בעזרת המגב, פעולה שגרמה לשכנים להיות
מופתעים למדי, כי הם מעולם לא ראו את ניצן מחוץ לביתו. חלק
גדול מהם בכלל לא ידעו שהוא גר איתם בבניין, והתפלאו למה לא
שמו לב לזה עד עכשיו.
בנוסף ללילה המשונה שעבר עליו, ניקוי ההצפה בביתו ותשלום מיסי
ועד הבית (הגזבר לא ממש הצליח לתפוס אותו בחודשים האחרונים),
ניצן ברשטיין גם איחר לעבודה לראשונה בחייו.
סימה מאוד התפלאה על האיחור הזה, וכבר חשבה שהבוס שלה מת,
חדשות מאוד רעות בשבילה, ועוד יותר רעות לעסקים של החברה, אבל
בדיוק כשהתחילה ממש לדאוג וחשבה לטלפן אליו, הוא נכנס למשרד,
נוטף מים ועל פניו חיוך. סימה, במהלך כל שנות עבודתה בחברת
צינון טכנולוגיות, לא זכרה את ניצן מחייך.
"תשיגי לי את המנכ"ל", אמר.
לפתע עלה במוחה זיכרון ישן. היא הייתה מזכירה צעירה, וחיים
ברשטיין לקח את בנו לסיור במקום העבודה שלו. ניצן היה אז ילד
קטן, קצת שמנמן, לבוש בחולצת טי-שרט אדומה, מכנסיים קצרים
וסנדלים. חיים פרש את המטריה והניח אותה להתייבש ליד הכניסה,
אחר כך יישר את חליפתו ההדורה והתבונן בבנו, ניצן, רטוב מכף
רגל ועד ראש, ומחייך.
"יש לו כישרון לצרות", הוא טפח על כתפו, "את עוד תראי, סימה,
הוא יהיה איש עסקים טוב", אמר וצחק.

"זה פשוט גאוני!"
"נכון? היה לי חלום ו-"
"אני מיד מטלפן לאיש יחסי הציבור שלנו. אנחנו נעשה מליונים!"
קרא בשמחה המנכ"ל ויצא מהחדר, אוחז בטלפון הסלולרי שלו בידו.
ניצן התמוגג בכסאו למספר דקות, מגלגל במוחו את הרעיון המדהים,
הרעיון שבא לו לגמרי במקרה, הרעיון שיזניק את חברת צינון
טכנולוגיות לגבהים חדשים. הוא הולך להיות גדול כמו אביו. הוא
ראה במוחו את הכותרות בעיתונים, את הפרסום, את ההצלחה...
"אני יוצא למפעל, סימה", אמר וצעד לעבר הדלת, אוחז במזוודתו,
"אל תעבירי לי שיחות".
"בסדר גמור", אמרה וחזרה לצבוע את הלק בציפורניה.
'הוא נראה כל כך שונה', חשבה, 'כאילו היה רדום כל השנים האלו,
ורק עכשיו התעורר. כמו ילד קטן, עם זיק שובב בעיניים'.

שמואל זלצמן לא כל כך אהב את העבודה שלו, אבל לא הייתה לו ממש
ברירה. כשהתחיל לעבוד בחברת צינון טכנולוגיות, לפני שבע עשרה
שנה, הוא היה צריך כסף בשביל לשכור דירה. כשהמשיך והתחתן, הוא
היה צריך את הכסף כדי להביא אוכל למשפחה שלו. ועכשיו? עכשיו
הוא צריך לממן את לימודי האוניברסיטה של הבת, את שיעורי הנהיגה
של הבן, ואת הניתוח הפלסטי המי-יודע-כמה של אשתו. לא משנה כמה
שיגיד לה שהיא הכי יפה בעולם בעיניו, זה לא יספיק. תמיד היא
תתבונן במראה ותמצא חסרונות בעצמה. חסרונות, שלתקן אותם עולה
ממש "גרושים", כדבריה: בסך הכל חמישה עשר אלף שקלים בשביל
להקטין את האף. כמובן שאף אחד מהם לא יעשה שום דבר כדי להשיג
כסף, אז הוא חייב לעבוד.
כל פעם שהיו נפגשים עם חברים של המשפחה, עוד אחד מהערבים האלו
שכולם יושבים בסלון, אישתו מכינה פשטידה וכולם מדברים על
פוליטיקה משעממת, היה מוזכר נושא העבודה - כמה טוב שיש פרנסה,
כשיותר מחצי מדינה מובטלים. אישתו תמיד הייתה מדליקה את המזגן
ומנמיכה לשתי מעלות צלסיוס, כולם היו מתחילים להתעטש, ואז
הייתה מושיטה, כאילו במקרה, את ממחטות הנייר נושאות הלוגו של
חברת צינון טכנולוגיות, ומציינת כדרך אגב ששמואל שלה עובד שם.
אז האורחים היו מיד מגלים סקרנות יוצאת דופן.
"במה אתה עוסק?" היו שואלים אותו.
"אני... מהנדס ייצור", היה מגמגם.
שמואל זלצמן לא היה מהנדס ייצור, שמואל זלצמן עבד על הסרט הנע.
במשך שבע עשרה שנה הוא היה ההוא שמושך את הידית. דן היה מושך
את החוט, יוסף היה יוצק את התערובת, ושמואל - מושך ידית.
באותו היום שמואל קם בבוקר, והחליט שנמאס לו. מעין הרגשה כזו,
שמי שלא מכיר את שמואל לא היה מבין מאיפה לעזאזל זה בא לו. הרי
יש לו עבודה טובה בחברה מצליחה - צינון טכנולוגיות, שיא
הטכנולוגיה והעושר.
סביר להניח שגם מי שהיה מכיר את שמואל זלצמן, כמו אשתו, למשל,
לא היה מבין למה האדם השמנמן, הפשוט והמזדקן קם באותו יום
בבוקר, שתה את כוס התה, אכל פרוסת טוסט עם עגבניה, הלך לעבודה,
אמר שלום לכולם, ואז, חמש דקות לפני הפסקת הצהריים, צעק:
"די!"
אולי זה בגלל שגם מי שהכיר את שמואל זלצמן, לא ממש הכיר אותו.
אם מישהו היה מכיר את שמואל כמו ששמואל היה מכיר את עצמו הוא
היה יודע, שאי אפשר להמשיך באותה עבודה מחורבנת במשך שבע עשרה
שנה, למשוך באותה ידית חלודה במשך עידנים, מבלי לדעת אפילו מה
היא עושה. שצריך להתקדם בחיים.

"די!" צעק שמואל ועזב את הידית.
תוך דקה כל פס הייצור הלך פייפן. שמואל היה בהחלט חלק אינטגרלי
מתהליך יצירת ממחטות הנייר.
"מה קורה לך, שמואל? עוד חמש דקות יש הפסקת צהריים, אל תעשה
עניינים, תחזור לעבודה", אמר דן.
"לא, אני לא חוזר לעבודה. מה שקורה עכשיו הוא שאני הולך".
"הולך? למה הולך? מה קרה לך?" שאל יוסף. הוא לא שם לב למעשיו
ויצק את התערובת מחוץ לקערה.
"לא נמאס לכם, תגידו לי? שבע עשרה שנה. שבע עשרה שנה אותו דבר.
אין לכם חלומות, שאיפות? להיתקע כאן כל החיים, זה מה שאתם
רוצים?"
"על מה הוא מדבר, לכל הרוחות?" שאל דן את יוסף.
"בחיי שאין לי מושג", ענה.
"לא משעמם לכם? למשוך באותו חוט כל היום, לצקת את אותה תערובת,
במשך שבע עשרה שנה? אתם יודעים מה אפשר לעשות במשך שבע עשרה
שנה?"
"מה יש לך?"
"אני הולך, להתראות".
קרוב לוודאי ששמואל זלצמן באמת היה הולך. הוא היה חוצה את מפתן
דלת הברזל של המפעל, חוזר הביתה לאשתו ואומר לה שהוא התפטר.
היא הייתה מתייפחת וצורחת עליו איך הם יחיו עכשיו, איך טליה
תלמד באוניברסיטה, איך אלירן יוציא רישיון, אבל בעצם תחשוב על
נקודת החן ההיא, ליד הלחי, שהיא רוצה להסיר. בתו הייתה מגיעה
הביתה ושואלת שאלות רטוריות, כמו איך אלירן יוציא רישיון,
כשבעצם רק תחשוב על המרצה החתיך ההוא מקורס פסיכולוגיה, שהיא
רוצה לראות שוב. רק אלירן היה חוזר הביתה, שומע שאביו התפטר
וצורח עליו: "דווקא כשהתחלתי להשתפר!"
ושמואל? שמואל היה מוציא מחשבון הבנק שלו את החיסכון ששם בצד,
שלושים אחוז מהשכר שלו בכל חודש, במשך שבע עשרה שנה, ויוצא
לחופשה בהוואי.
זה לא קרה.

"כפי שאתה רואה, אדון ברשטיין, המפעל שלנו הוא בין המפעלים
המתקדמים בעולם. הנה המכונות עם גלגלי השיניים..." אמר מהנדס
הייצור שהתנדב ללוות את ניצן לסיור.
"מצויין, מצויין. גלגלי שיניים זה טוב".
"והנה הפחם, נשרף בצורה נקיה ביותר".
"בהחלט משביע רצון, מוטי".
"ואחרון חביב, פס ה- שמואל! מה אתה עושה?! תחזור מיד למקום
שלך!"
"אני לא רוצה".
"מה זה?!"
פניו של מהנדס הייצור, מוטי, האדימו מזעם. אם זה היה סרט
מצוייר, הוא היה מוציא גם עשן מהאוזניים.
"אני מתפטר. נמאס לי. שבע עשרה שנה, אותו דבר. למשוך באותה
ידית. למה אני לא מקודם בעבודה? למה אני תקוע באותו מקום לנצח?
שלום ולא להתראות".
"חכה רגע, שמואל", אמר ניצן.
קולו של יו"ר חברת צינון טכנולוגיות, גם כשהיה הכי רגוע, שקט
ובלתי נשמע כמעט, היה בעל נוכחות מרשימה הרבה יותר מזו של
מהנדס הייצור.
שמואל עצר והסתובב. "כן, אדוני?"
במשך כל שנות עבודתו, שמואל זלצמן ראה את מר ברשטיין רק
פעמיים: כשקיבל אותו לעבודה כשהחברה הוקמה, לפני שבע עשרה שנה,
ועכשיו.
"באתי לפה כדי לעשות שינוי בפס הייצור. אני חושב שאתה יודע
יותר מכולם איך המפעל הזה עובד".
"אדוני!" מחה מהנדס הייצור.
"מהיום אתה מהנדס ייצור", פסק, "מוטי, לך תתייצב מאחורי
הידית".
הוא חייך אל שמואל, כמו ילד קטן שעשה מעשה טוב, ויודע את זה,
גם אם לא ממש יודע למה.

"כבוד גדול הוא לי, אדון ברשטיין, אתה אדם דגול, אדון
ברשטיין", אמר שמואל ולחץ את ידו של יו"ר חברת "צינון"
טכנולוגיות.
"אתה יכול לקרוא לי ניצן. עכשיו, בוא איתי ונתכנן מה אנחנו
הולכים לעשות".

אמנון ראה את הפיאט הכסופה שנת 95 מגיעה אל החניה. בקלילות
מפתיעה יצא ניצן מהמכונית. אמנון תהה על פשר הדבר, כי כמו שהוא
מכיר את ניצן, תמיד לוקח לו לפחות חמש דקות עד שהוא מסיים
להחנות. הוא צריך לעצור, להעביר לניוטרל, למשוך את בלם היד,
לכבות את הפנסים, לסובב את המפתח, לצאת מן האוטו, לבדוק שכל
הדלתות נעולות ורק אז לבוא אל החנות.
"מה שלומך, אמנון?" הוא שאל, מחייך.
"אתה בסדר, ניצן? אתה קצת..."
"קצת מה?"
"מאושר", אמר אמנון לבסוף.
"זה דבר רע?"
"לא, אני מניח שלא", הוא השיב לו חיוך, "איך היה מה שהבאתי לך
אתמול?"
"מצויין, פשוט מצויין. אבל היום אני רוצה משהו אחר".
"משהו אחר?"
"חלום טוב".
"חלום טוב?"
במשך חמש שנים כל מה שניצן ביקש הייתה שינה נטולת חלומות,
ועכשיו הוא מבקש חלום, ועוד חלום טוב?
"איזה חלום?"
"מה זה משנה? תפתיע אותי".
'בעצם, אם בן אדם רוצה לחלום חלום, אז עדיף שיהיה טוב, לא?'
חשב אמנון לעצמו.

שמואל זלצמן סובב את המפתח בדלת, ראה את אישתו ושני ילדיו
יושבים ליד שולחן האוכל, וצעק: "קודמתי!"
טליה שמטה את הסכום והמזלג, רצה אליו וחיבקה אותו.
"אני כל כך שמחה בשבילך!"
"אתה גדול אבא", אמר אלירן.
"שמואל שלי", אמרה אישתו ונישקה אותו.
שמואל השתחרר מהחיבוק המשפחתי, הוציא מאוורר מכיסו וכיוון אותו
במלוא העוצמה על אישתו, לתדהמת בני המשפחה ההמומים, שלא בדיוק
הבינו מה קורה. זה לא לקח הרבה זמן עד שהייתה צריכה ממחטה.
"הה...הה..."
חיש מהר שלף שמואל מכיסו ממחטת נייר אדומה, עם הלוגו של חברת
צינון.
"הפצ'י!" פלטה לבסוף והתעשטה לתוך הממחטה.
"לבריאות", אמר.
"אף פעם לא ראיתי ממחטה אדומה", אמרה טליה בפליאה.
אשתו סיימה לנגב את אפה וקפאה. היא הסתכלה עליו, על הממחטה
האדומה, על טליה, ושוב על הממחטה האדומה.
"זה המוצר החדש שאנחנו עובדים עליו, ממחטות עם ריח. בינתיים יש
רק בריח תות. בקרוב יהיה גם בריח של בננה, ולימון ו-"
היא התנפלה עליו בחיבוק, ממלמלת: "אתה כל כך מוצלח, שמואלי".

ניצן שכב במיטתו, בוהה בתקרה ומחייך. זה הולך להצליח, הוא הולך
להצליח. הצנצנת עם החלום הטוב הייתה אחוזה בידו. הוא התכוון
לפתוח אותה ועצר. בשביל מה הוא צריך את זה, את האמצעים
המלאכותיים? הוא יכול לחלום את חלומותיו בעצמו.
הוא הניח את הצנצנת על השולחן ליד המיטה, ואת הראש על הכרית
ושקע בשינה עמוקה.

"ברוכים הבאים!" הכריז ניצן ברשטיין, יו"ר חברת צינון
טכנולוגיות.
כולם שם בקהל, כולם רוצים להיות חלק מהמאורע. סימה לבשה שמלה
ירוקה בוהקת ומזעזעת, התאפרה כמו משוגעת וקמה מכסאה שבמשרד,
אמנון יצא מהחנות כדי לראות איך ניצן מסתדר, וגם משפחתו של
שמואל זלצמן נמצאת שם.
"אני גאה להכריז על השקת המוצר החדש שלנו, חברת צינון
טכנולוגיות, הדבר החם הבא, ההמצאה שהולכת לשנות את פני
ההסטוריה ולהזניק את חברת צינון טכנולוגיות לגבהים שלא זכורים
מאז חיים ברשטיין!"
שמואל זלצמן יישר את עניבתו. הוא לא זכר מתי לבש כזאת בפעם
האחרונה, אולי זוהי הפעם הראשונה שלו בכלל. סימה, המזכירה,
עזרה לו לקשור, אחרי שנאבק עם פיסת הבד הארורה במשך שעה תמימה,
מנסה לסדר אותה כמו שראה בסרטים. הוא הלך עם אשתו יום לפני
הפתיחה החגיגית וקנה חולצה משובצת, מכנסי קורדרוי, נעליים
שחורות ועניבה. "אתה צריך להראות ייצוגי. אתה בתפקיד בכיר
עכשיו", אמרה לו.
"גבירותיי ורבותי", קולו הרעיד את האולם, "אני גאה להכריז -
ממחטות בריחות!"
ואז, במפגן אדיר של צבעים, נשרו מהתקרה מאות ממחטות. האולם חיש
מהר התמלא בריחות של תות, בננה, תפוחים ואוכמניות, והשמחה
הייתה גדולה. כולם רצו לתפוס כמה שיותר מהמוצר החדש, ולהריח את
הכל. איש עסקים אחד הרים ממחטה צהובה מהרצפה כדי להריח ריח של
בננה, ילדים קטנים אספו כמה שיותר, מתוך משחק, וטליה תפסה לה
ממחטה כחולה, הראתה אותה ליוני וחייכה.
"בשבועות הקרובים המוצר יתפרסם בטלוויזיה, וכל המדינה תצעד צעד
אחד קדימה ביחד עם חברת צינון טכנולוגיות!"
מחיאות כפיים סוערות נשמעו מכל עבר, גורמות לניצן להגיד דברים
שלא תכנן אפילו.
"אני רוצה להודות לכל מי שעזר לי - לסימה, המזכירה שלי".
האולם הוצף במחיאות כפיים. לא ממש בצדק, אבל כולם היו בשוונג
של אושר, כך שזה היה בלתי נמנע.
"לרבקה, אשת יחסי הציבור".
שוב מחיאות כפיים.
"לכל העובדים במפעל".
מחיאות כפיים סוערות.
"והכי הכי, תנו לו את הכבוד המגיע לו, האיש שבלעדיו לא היינו
מגיעים לכלום, מהנדס הייצור החדש והכשרוני שלנו".
שמואל זלצמן סידר את עניבתו בעצבנות וניסה להרגע.
"שמואל! בוא לבמה!"
מחיאות כפיים שוב, מערבולת של צלילים וקולות שהשאירו את שמואל
בערפול חושים. הוא לא ממש שם לב מה קורה. הוא זוכר שעלה אל
הבמה, לחץ את ידו של ניצן ברשטיין, והאולם סער. מה בדיוק עשה
ומה בדיוק נאמר הוא לא יזכור במרוצת הזמן, אבל את ההרגשה
האלוהית, שאין איש מוערך ממנו בעולם, הוא לא ישכח עד סוף ימי
חייו.

במשך ארבעה שבועות ניצן חלם את חלומותיו בעצמו. בהתחלה אמנון
עוד היה מתפלא כשלא הגיע, אבל בסופו של דבר הוא הבין שניצן
השתחרר, שהוא רוצה להתקדם בחיים, שיש לו שאיפות, מטרות. הוא
הבין שטעה כשחשב שאיש בעל רצונות הוא אדם לא מאושר, כי למרות
שתמיד אפשר ליפול ולהיכשל, אם אנשים לא יחלמו הם לא יגיעו לשום
מקום. אדם לא יכול להתנתק משאיפותיו ולהיות חלול לגמרי, ולמרות
שאמנון עצוב במקצת שלא יראה את ניצן יותר, לפחות בחנות שלו,
הוא שמח בשביל ניצן.
הוא התבונן באיש שהכיר חמש שנים, האיש שתמיד נשאר במקום, האיש
שרצה לא לרצות שום דבר. הוא מתבונן בו, בחליפה מחוייטת, שיער
מסודר, נעליים מבריקות, חיוך מאוזן לאוזן, מנופף בידיו לאנשים
וממטיר לעבר הקהל נשיקות באוויר.

אמנון תמיד ידע שניצן לא יוכל להרדם לנצח עם צנצנות השינה. זה
לא מצב טבעי, זה מצב לא רצוי שיש להימנע ממנו. הוא שמח שניצן
העז להעז. הוא ידע שזה הולך לקרות הרבה לפני שזה קרה, התהליך
הוא ידוע מראש, ואיש לא יכול לתכנן את צעדיו כל ימי חייו. הרי
כולם צריכים לחלום בסופו של דבר.

"תביאי לי קפה, בסדר?"
ניצן ישב ליד שולחנו והתבונן באיש מקריח, ממושקף ובעל חולצה
משובצת מתעמק בערימת סרטוטים של גרפים שאיש חוץ ממנו לא הבין.
בגלל זה הוא היה המנכ"ל.
"אנחנו מפסידים", אמר לבסוף.
"כך חשבתי".
הוא ישב על הכסא השחור והמהודר והסתובב לעבר החלון, כך שגבו
היה לעבר המנכ"ל. הוא כל כך התאכזב שהעניין לא הצליח, שהממחטות
היו יקרות מדי לאנשים והם עברו להשתמש, מחוסר ברירה, בנייר
טואלט, מוצר שאמור להישאר בבית השימוש בלבד. ניצן היה שבור
מבפנים, אבל לא הראה זאת. הוא שמר על חזות מכובדת והשרה אווירה
של "עסקים כרגיל". הוא לא רצה שהעובדים יראו שהוא מודאג, זה
יכול להרוס הכל ולהוריד את המורל לחלוטין.
"מה אתה מציע לעשות?" שאל, גבו עדיין אליו.
"אני מציע להפסיק את ייצור הממחטות בריחות ולחזור למתכונת
הישנה. כדאי גם להוזיל את המחירים".
ניצן הסתובב לעברו, הבעתו מרצינה.
"כן, זה רעיון טוב".
עם כל הכאב שבעניין, זה דבר שהיה חייב להעשות, הרי להוריד את
מפעל חייו של אביו לטמיון זה הדבר האחרון שרצה שייקרה.

"הנה הקפה שלך, אדוני".
"תודה, סימה, ואני גם רוצה את מהנדס הייצור אצלי במשרד בעוד
חצי שעה".
"מהנדס הייצור?" היא שאלה.
"שמואל זלצמן, שיקראו לשמואל זלצמן".

"רצית אותי, אדון ברשטיין?"
שמואל פתח בהיסוס את הדלת. הוא תהה למה ניצן הזמין אותו למשרדו
בשעה הזו של היום, באמצע העבודה.
'זה בטח דחוף', הוא חשב לעצמו ומיד עזב את משרדו.
"שב בבקשה", אמר ניצן.
שמואל זלצמן, אדם ממושקף בעל חולצה משובצת התיישב בכיסא. הייתה
לו הרגשה לא טובה לגבי כל העניין.
ניצן סובב את כסאו לעבר החלון, כך שישב עם הגב אל שמואל. החלון
היה סגור, וניצן יכל לראות את ההשתקפות של שמואל.
"החברה בהפסדים", פתח ואמר.
שמואל נכנס להלם. כיצד זה יכול להיות? הרי רק לפני כמה שבועות
נערכה מסיבת פתיחה חגיגית, העיתונים, הטלוויזיה, שלטי החוצות
ותחנות הרדיו היו מלאים בפרסומות, והצרכנים נהרו לעבר
הסופרמרקטים.
"מה קרה?"
"ה'ממחטות בריחות' לא נמכר טוב. זה יקר מדי, אנשים לא קונים את
זה ועוברים לנייר טואלט, ואנחנו לא מכסים את ההוצאות".
"אולי נוזיל קצת את המחירים..."
"חשבנו על זה", שיקר ניצן, "וזה בלתי אפשרי".
ברגע שניצן שמע שהצרכנים לא אוהבים את המוצר החדש שלו, הוא
התמלא בתחושת ייאוש. הוא רצה לזנוח את הכל, כל מה שקשור במוצר
החדש. הכישלון היה לו כעלבון צורם ואישי. הוזלת המחירים תהיה
התרפסות בפני הצרכנים. הוא היה בטוח שההמצאה גאונית, והקהל
הטיח את האמת המרה בפרצופו.
"רציתי להגיד לך, שמואל, שאני מאוד מעריך את כל מה שתרמת
לחברה, ואתה מאוד תחסר לנו".
"למה אתה מתכוון?"
ניצן סובב את כסאו והתבונן בשמואל, פניו מרצינים.
"אתה מהנדס הייצור של המוצר, ולפיכך אתה נושא באחריות לכישלון.
היות ולא הוכחת את עצמך כראוי לתפקיד, אני נאלץ להחזיר אותך
לעבודה הישנה שלך, במפעל".
"מה?!"
שמואל היה מזועזע, הוא קם מכסאו, פניו מאדימים.
"שבע עשרה שנה אני פה, ופתאום, בגלל שאתה נכשלת, אני מודח כמו
כלום?"
"אתה מתחיל ממחר", אמר ניצן ולא השיב.
"תשכח מזה!" אמר שמואל בזעם, "אני לא חוזר למשוך בשום ידית
מחורבנת בחיים שלי!"
ניצן לא התרשם. "אם כך, אני מניח שדרכינו נפרדות".
"מה?"
"אני מחזיר את אילן שטרואובר לתפקיד הקודם שלו. באשר לעבודה
במפעל, אני כבר אמצא מישהו. יש לך עד שעה חמש לפנות את המשרד
שלך, כל טוב".
"כל טוב, באמת", אמר שמואל, הילך לעבר הדלת וסגר אותה בטריקה.
ניצן התמלא עצב. שמואל היה באמת אדם טוב, חבל שהעניין היה חייב
להעשות. הוא רשם לעצמו ביומן הדיגיטלי: "אחרי העבודה ללכת
לקנות שינה נטולת חלומות".