כשנעה לא רצתה לבוא איתי לבומבמלה, זה היה בתירוץ שהיא הבטיחה
לחברה שלה שרון שהן יבלו את פסח ביחד, ולשרון היה בית ריק
באותם ימים אז עוד יותר אין סיכוי שהיא תבוא איתי לשם.
הייתי נחוש באותו רגע, אז ביקשתי את האייסיקיו של שרון כדי
לנסות לשכנע אותה גם לבוא. ולא הצלחתי כמובן.
מסתבר, ששרון עברה הרבה דירות ואזורים בארץ ובעולם ומכאן כושר
ההסתגלות שלה אדיר והפתיחות שלה מצויינת.
ובכלל, היא בנאדם נורא נחמד לדעתי.
כשחזרתי עם חברה שלי באותם ימים, חיכו לי הרבה הודעות ממנה,
ומהודעה להודעה כבר עניתי לה.
התחלנו לדבר שיחות שטות אני קורא להן. שיחות לחינם, בלי כוונה
ובלי משמעות לאף אחד מאיתנו, הרבה שטויות ובעיקר צחוק.
אחד הערבים היה לנו משעמם אז גם נפגשנו לסיגריה קצרה ליד הבית
שלה.
מישיבה אחת הפכנו את זה למנהג קבע כל ערב כמעט, היה לנו נורא
כיף ביחד, לדבר שטויות ולעשות פרצופים דביליים אחד לשניה.
שרון בחורה נורא תמימה. אפשר להגיד לה שאני ישו והיא תאמין
לכמה שניות, ככה היא.
זה הכי יפה אצלה.

הישיבות שלנו הפכו כבר ללילה שלם על הגב של האוטו שלי עד
הזריחות המדהימות, והיה כל כך כיף.
בשלב מסויים כבר נפתחנו לחלוטין וכמעט שלא היו גבולות בינינו,
ובאמת היא הייתה מיוחדת בשבילי.
לא הייתי יכול להיפתח לאף אחת לפני זה, ובלי קשר לרמת ההיכרות
או סוג הקשר, פשוט מגבלה עצמית.
שרון התגייסה וכבר אין לי עם מי לדבר, לשפוך את החוויות לטוב
ולרע, רק בימי שישי כשהיא הייתה חוזרת, היא הייתה מפתיעה אותי
כל פעם מחדש בהשכמה צבאית מסורתית בקפיצה על המיטה וסטירות
קטנות וחמודות.
כל כך נהנתי לפתוח את העיניים ולראות אותה וישר לצחוק עד
השמים, אבל רק בימי שישי היה לי העונג הזה.
אחר כך הייתה הולכת ושוב אותו דבר בשבת בצהרים, ישיבה על
סיגריה של חצי שעה לפני עוד שבוע בלעדיה.
באחד הלילות היה לי חלום. רותם, בני ולילך מהכיתה לשעבר, שרון
ואני היינו בבאלינג ורק לילך הצליחה להפיל פינים.
פתאום, שרון עשתה "סטרייק" ומרוב שימחה קפצה עליי בחיבוקים
וללא הודעה מוקדמת נישקה אותי.
אפילו בחלום הנשיקה הייתה כל כך טובה ועדינה, כמו שרון כולה,
רכה ועדינה איתי.
אחרי הנשיקה שרון הרימה רגליים ופשוט ברחה. ככה נגמר לי
החלום.
הבעיה היא שמאז שהתעוררתי שרון לא יצאה לי מהראש. כל דבר קטן
מזכיר לי אותה, את היופי שלה, את העיניים הגדולות ירוקות שלה,
העור הכהה בהיר בגוון מושלם שלה, השיער הארוך שמשגע אותי
תמיד.
ככה אני יושב ימים בבית, משתגע בציפיה ליום שישי, ששרוני כבר
תבוא ותעיר אותי בקפיצה על הבטן שלי, ואני רק אתגלגל מצחוק עד
השמים ואחבק את שרוני שלי.
היום שלי הגיעה, אני מתעורר כל חצי שעה ומסתכל על הפלאפון,
אולי יש שיחה שלא נענתה ממנה, או לבדוק את השעה, כי אולי צריך
כבר לקום ולהפתיע אותה פעם אחת. ואז היא באה. העניין הוא, שהיא
קלטה שמשהו לא בסדר איתי, נלחצתי נורא והתנהגתי כמו דביל רוב
הזמן. היא הלכה.
בשבת היא באה שוב, רק לסיגריה כי היא ממש צריכה ללמוד למבחן של
סיום הקורס.
לא יכולתי יותר לשמור בבטן. הייתי חייב לספר לה מה עובר עליי.
"שרוני, אני חייב להגיד לך משהו, אבל זה כבר לא בצחוק. חלמתי
עלייך משהו די מוזר, שאנחנו בבאולינג ולא משנה מה, אבל מתנשקים
איכשהו, ואני לא יודע למה, אבל...
"אני חייב להגיד את זה, את לא יוצאת לי מהראש מאז. שרון, אני
מאוהב בך, ואולי אפילו מהרגע הראשון שראיתי אותך."
אני מודע לסיכונים שלי במה שעשיתי, אולי היא לא תרצה לדבר איתי
יותר, או שיהיה לה לא נעים אני לא יודע.
אבל כן סמכתי עליה שהיא גם מרגישה משהו באזור הבטן, באזור שלי.
שרון באה וחיבקה אותי,
ומאז, ומאז אני והיא...