עכשיו הוא בבית, ישן בחדרו. והוא שליו ורגוע ויפה, יונתן שלי.
כל כך הרבה זמן עבר מאז החופשה האחרונה שקיבל ובכלל, אפילו
לשיחות טלפון כבר כמעט ואין לו זמן.

מעולם הוא לא סיפר לי על מה שקורה שם, בצד ההזוי ועטוי המדים,
אבל אני ממילא לא רוצה שייזכר במראות המלחמה הארורה הזו,
שישתדל לשכוח, לנוח ולדחות את הרגע שבו ייאלץ לשוב חזרה אל
הקרב.

לא ידעתי שישוב היום. פעם האינטואיציות שלי הרגישו אותו
ממרחקים, אבל בזמן האחרון גם הן נחלשו, כמוני, כמו כל אמא שבנה
משוטט בלילות במקומות שבהם ישנם רק שנאה וזעם.
במקומות שבהם ההרג והדם מותרים, ורק המנוחה אסורה.
ועכשיו הוא בבית, ישן בחדרו, והוא שליו ורגוע ויפה, יונתן
שלי.

נפלתי על צווארו עוד בעומדו במפתן הדלת, והוא קרס, לא מסוגל
לשאת את משקל געגועיי, את כמות הלילות ללא שינה שלו, ושלי.
כל כך הרבה עייפות יש בעיניו. כבר אין בהן את התום והשובבות
שמילאו את כל הוויתו חודשים ספורים קודם לכן. אם הוא רק היה
מבין כמה קשה להיות אמא, וודאי היה מתקשר באופן קבוע, אולי
אפילו מגיע לחופשות לעיתים תכופות יותר.

הפשטתי אותו מהמדים המאובקים ומילאתי את האמבטיה.
הוא ניסה להפגין התנגדות ואמר שבגילו כבר מתקלחים לבד, אבל אני
לא הייתי מוכנה לעזוב אותו לבדו.
לא בכל יום יונתן שלי חוזר הביתה מהמלחמה.
הכנתי עבורו את האוכל שהוא הכי אוהב וישבתי מולו, מנצלת כל
שניה ממנו.

יונתן התחיל לדבר על החברים שנפצעו בגוף, בנפש, על כל אלה שכבר
לא ישובו לאוכל של אמא, אבל מיד השתקתי אותו.
לא רציתי שיחשוב על הדברים האלה יותר. הכי חשוב שהוא בריא
ושלם, ושחזר אליי סוף סוף, כל כך התגעגעתי אליו, ליונתן שלי.

כיסיתי אותו בכמה שמיכות ונשקתי למצחו. התיישבתי ליד מיטתו, לא
מסוגלת להתנתק. אני כבר מיומנת מספיק לדעת שלא יישאר לזמן
ממושך. בפעמים האחרונות הוא נעלם לי בלי להגיד שלום אפילו, ושב
רק לעיתים רחוקות כל כך.

אחי התקשר אליי עכשיו להזכיר לי שמחר האזכרה של יונתן בהר
הרצל. ניתקתי את הטלפון כדי שהצלצול לא יעיר אותו.
לא משנה לי שהוא מת. העיקר שהוא בבית עכשיו, ישן בחדרו. והוא
כל כל שליו ורגוע ויפה, יונתן שלי.