New Stage - Go To Main Page

נהרה גפן
/
תיק ונסיעה בארלוזרוב

הכל התחיל בנסיעה השגרתית. קו 64 לארלוזרוב. שעה 7:30 בבוקר.

המקום שלידי היה פנוי רק לכמה רגעים. רק לא אותה גברת נוטפת
מים (בשעה זו של בוקר? אפילו אני לא מזיע). חלפה ועברה. אולי
התיק שלי, המונח על המושב, והמבט החרד שלי. צעירה, תיכוניסטית?
לא. סטודנטית, ודאי. השענתי את ידי על מסעד הכיסא שלידי.
'בחלומות הלילה', אמרתי לה בראשי והבטתי, כמתעניין, בנעשה
בחוץ. התעכבה שנייה. חלפה.

"אפשר", הסטתי את התיק ושמתי אותו על ברכיי. גבר בגיל העמידה.
עורך דין, ניחוש שלי (אם כי לא אמור להיות לאיש כזה רכב?). כך
או כך, ברוך הבא. נשענתי לרווחה במקומי וחישבתי בראשי מתי אוכל
לעשות היום את הפסקת הצהריים.

ואז - הרגשתי את זה.

"צנק, צנק", משהו זע בתוך התיק. ודאי שכחתי את הסלולרי על רטט.
אבל כשהכנסתי את היד לכיסי, גיליתי אותו שוכב במנוחה (במצב
"צלצול", אגב). בכלל, אני נוטה להשאיר אותו על צלצול גם כאשר
אני הולך לישון. מי יודע מי ייתקשר. והאמת היא שלא מתקשרים. רק
פעם אחת באמצע הלילה הוא צילצל וכשעניתי צעקה גברת "יוסי,
יוסי", ואחר כך ניתקה.

"צנק, צנק", זה ממש מביך העניין הזה. הגנבתי מבט לצידי, מנסה
לראות אם עורך הדין שם לב. אבל נראה שעורך הדין עדיין לא ממש
ניעור משנתו הלילית הקצרה (סימנים כהים, עגולים מסביב
לעיניים). כנראה עיתות מצוקה בעבודה. כך זה לפעמים כאשר אני
נשאר שעות נוספות. אבל רגע, על ידו המונחת על ברכו הבזיק אור:
טבעת. אולי אלו עיסקי משפחה. ילד שבוכה בלילות? בעיות עם
האישה? "צנק, צנק", עכשיו חשתי את זה בידיי, כאילו משהו נוגע
בי מבעד לגוף התיק. מה זה יכול להיות? תיק יעיל, התיק הזה. לא
אסתטי אבל יעיל. שווה את ההשקעה (בייחוד כי קניתי אותו באשראי
דרך הטלפון והיה בהנחה). בטלויזיה יש לפעמים דברים טובים
לקנות, אבל צריך להיות יעילים ולא להתפתות לכל מיני דברים שאדם
לא צריך. אבל התיק הזה שימושי. וגם אותה מנורת לילה שהיא גם
שעון מעורר (היא מהבהבת כשצריך לקום). אני לא אוהב לקום ברעש
(פעם הייתי מתקשר לשעון הדובר) ולהתעורר מאור מהבהב (אני ישן
בחושך מוחלט) עדיף. "צנק, צנק", "להכנס פנימה בבקשה", הנהג
הזה, אני כבר מכיר אותו, אם לא ייכנסו פנימה הוא לא ימשיך
בנסיעה. כמה צעירים (ודאי תיכוניסטים) הצטופפו מאחור, ונתנו
לאנשים לעבור אותם. דווקא לידנו הם צריכים לעמוד? בחורה אחת
רכנה לעברנו וניפחה בלון הישר אל מול פניי. עורך הדין חייך
(מתי הוא התעורר בכלל?), אולי הוא מבוגר יותר משחשבתי. אולי יש
לו בת בגילה.

כבר עשרה לשמונה, אני בוודאי אאחר. עיסיתי את עורפי הכואב. לא
נורא. לא יפטרו אותי בין כה וכה. "צנק, צנק", מה זה יכול
להיות? אולי נכנסה לי איזו חיה לתיק לפני שסגרתי אותו? אבל איך
זה יכול להיות - אני מסדר ומנקה את הבית ואין בו שום עכברים.
חוץ מזה, כשהוצאתי את בקבוק המים הקטן בתחנה הכל היה כרגיל.
בחנתי את התיק מבחוץ. לא. שום חור. שום דבר לא יכול להיכנס
לתיק כשהוא סגור.

ארלוזרוב. עוד שש תחנות ואז ארד. עורך הדין נראה מופתע לרגע.
הפנים של הנהג היו זעופות. מה זה? פנצ'ר? לא יאמן. התיכוניסטית
סיננה משהו דרך המסטיק הוורוד שלה ודחפה את עצמה החוצה. עורך
הדין קם. "מה קורה איתך?" הוא מחייך אליי. צדקתי. פה ושם שערות
לבנות. "יש לך כתם של קפה על העניבה", רציתי לומר לו. אבל
שתקתי. ברור שלא אצא בחום הזה עם כולם. אני אשב כאן עד שיגיע
האוטובוס החלופי. לא יאמן. עוד שש תחנות.

"צנק, צנק". עורך הדין ירד אחרון. הנהג ראה אותי מבחוץ ולא אמר
דבר. רק משך בכתפיו. אולי אפתח עכשיו את התיק. הבחורה עם
המסטיק נשענה על בחור עם קוצים בשיער וקצת כעסה. "צנק, צנק".
ביד כבדה, כאילו בהילוך איטי פתחתי את הסוגר. הסתכלתי פנימה -
שחור. פערתי את הפתח. הרחבתי אותו, שיציף אותו אור. הסתכלתי
ובחנתי היטב, אבל לא. לא כלום. התיק היה ריק. סגרתי את התיק
בבת אחת ונשענתי אחורה. "צנק, צנק". משהו זע בפנים תחת ידיי,
שלפתע היו זרועות בטיפות לחות ומלוחות. והפסיק. ואז עלה הנהג
ועלו הנוסעים. עורך הדין כבר לא ישב לידי. הוא עמד ליד הדלת.
הבחורה עם המסטיק תפסה מקום יחד עם חבר שלה (אולי ידיד שלה)
בספסל מאחורה. ואחרי שש תחנות, ירדתי.

ובשעה 13:50, אני חושב זה היה, שקיבלתי את התקף הלב.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 20/10/04 20:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נהרה גפן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה