זה סיפור על בן אדם שאהב אמנות, אמנות לכל סוגיה.
הוא אהב ציור, כתיבה, פיסול, שירה, ספרות, מוזיקה, תיאטרון
ועוד... איש זה רצה להיות טוב בכולם, ולהיות מיוחד ושונה בכל
אחד מסוגי האומנות האלה. הוא טען שכדי להיות נערץ ובעל כבוד,
יש להיות שונה, מסובך, מתוחכם. וכך מגיל צעיר צייר וכתב,
והלחין ושר. כבר בחטיבה אנשים רבים התרשמו מציוריו, ולפעמים
התרברב והוסיף, "זה כלום, יש לי יותר טובים, ועוד אף פעם לא
למדתי." וכך המשיך לו, בתיכון גם התרשמו מסיפורי הקצרים,
והארוכים. בוא נורא הסתבך בתוך עצמו, והעלה עוד ועוד רעיונות,
מחשבות ומנגינות. הוא אפילו הגזים וחיפש רק חברים מיוחדים,
בעלי משהו שונה ומיוחד ומסובך.
לבן אדם הזה כמו לכולם היה שיר אהוב, שתמיד מעלה חיוך, אפילו
כשנורא עצובים. שיר זה היה פשוט כל כך, גיטרה אחת שמנגנת רק
אקורדים. וכל השנים לא עצר האיש לחשוב אפילו לשניה מדוע הוא
אוהב שיר כל כך פשוט. כמובן לאחר כל ההשקעה הרבה שלו באומנות,
הוא הגיע רחוק, הייתה לו גלריה שלמה של ציורים מסובכים
ומשונים, ואלבום שלם של שירים עם מנגינה מתחכמת ומילים הפוכות.
אפילו הוא כתב ספר - "המסע אל מתחת למיטה" - שזכה בפרסים רבים,
כמובן. זה היה ספר חסר הגיון ומלאה בשטויות, אך הוא טען כמובן
שזה רק דמיון מפותח. כך המשיך שנים, ואפילו התחתן עם אישה
מושכת ומוכשרת, איך לא, הם עשו הכל בדרך הפוכה ולא ברורה, וחיו
בבית משונה, וכל הריהוט היה לא פשוט בכלל, והיו להם רק ספרים
מיוחדים בבית, אפילו סקס הם עשו בצורה הכי לא פשוטה שאפשר. עד
שיום אחד פגש האיש באישה אחת, שניגשה אליו בבית קפה במרכז תל
אביב, הוא עצר שם בדרך הביתה מסיבוב הופעות. היא התיישבה בלי
לשאול ואמרה שלום: אני רוטי פטל, רוטי עם ט'. האיש שהרגיש חשוב
נורא באותו רגע עמד לומר שאין לו זמן אבל ישר נעצר וחשב לשניה,
ואמר לעצמו טוב, נו, לא תזיק לי איזה שיחה קטנה עם פשוטי עם.
הוא פתח ב- אז את בן אדם פשוט, אה? במין טון מתנשא שכזה. אני
חושבת היא ענתה, בהמשך השיחה חשב לעצמו כל הזמן רק כמה שהבן
אדם שיושב מולו פשוט, לא מיוחד. לאחר שיחה די ארוכה, התנצל
ואמר שעליו ללכת הביתה לאשתו, לפני שהספיק ללכת היא נתנה לו
נשיקה כזאת שלא ישכח בחיים, והשאירה בכיסו את מספר הטלפון
בביתה. האיש חזר לו לביתו ולא סיפר לאשתו כמובן, כי ידע גם
שהוא לא יזם את זה. בדיוק באותו לילה אשתו יצאה לה לאיזה מסיבה
מיוחדת נורא, כמובן עם חברות. האיש ישב לו במיטה וקרא את הספר
האהוב עליו, שהוא כתב הרי.
לאחר זמן מה התחיל לראות בראשו את רוטי שראה בבית הקפה ההוא
והתחיל לחשוב לו, פתאום תפס שהוא מחבב אותה, אבל נרתע נורא
מפני שהיא הייתה הבן אדם הפשוט ביותר שהכיר. ולכן הכחיש
והדחיק, ולמרות זאת ישב שעות עם מספר הטלפון של ביתה, ידו רעדה
נורא. פתאום ידו נעה לכיוון שפרפרת הטלפון. בדיוק אז נכנסה
אשתו, כאשר שמע את דלת ביתו הגדולה נפתחת, נתק מייד. כך עבר
הזמן, ובמשך יום ביומו ישב לו בבית הקפה ההוא. יום אחד החליט
שהוא חייב לראות אותה שוב, להיפגש ולדבר איתה, אז התקשר אליה,
היא במקרה הייתה בבית, והוא במקרה היה בבית הקפה ההוא, היא
אמרה לו לבוא. ובמקרה ביתה היה במרחק 2 רחובות. כל הדרך השיר
האהוב עליו התנגן לו בראש, השיר הפשוט ההוא, שכל כך אהב ולא
ידע למה. לבסוף כשהגיע היא פתחה לו את הדלת במין מבט של, מה
קרה? פתאום אני לא סתם בן אדם פשוט שפגשת ברחוב? הוא הבין זאת,
ובתוכו אמר, זה מגיע לי, הם דיברו שעות, על כל מיני דברים,
בייחוד על אומנות, ועל מורכבות שלא עניינה אותה כל כך. לכן
נישקה אותו, באמצע משפט, הוא היה המום, אך הפעם שיתף פעולה, זה
נגמר בסקס לוהט וכיבוי הפלאפון אחרי שאשתו התקשרה. כשחזר הביתה
אמר לאשתו שהסוללה יצאה או משהו דומה. כך זה נמשך, זה נמשך
שנים, עברו הופעות וסרטים וספרים ועוד הרבה שטויות, שהיו לו כל
חייו, למעשה. יום אחד גילה שהוא חולה, במחלת חדשה יחסית,
וחשוכת מרפה. אז הוא החליט לספר הכל, כי אם לא עכשיו אז מתי.
אז ארגן הופעה על הרים ליד הכינרת. הוא הזמין את אשתו, כמובן,
וגם את רוטי. אחורי הבמה פנו אל קצה המצוק שהיה בגובה 20 קומות
לפחות. כך, אחרי שהחשיך כבר, וכל הקהל היה להוט. הוא הזמין את
רוטי ואשתו לבמה וסיפר לאשתו הכל, קיבל סטירה באמצע כמובן, אבל
לא התייחס. כשסיים הוסיף לומר שנשארה לו שעה לחיות, ושהוא לא
חושב שהגיע לו בכלל לחיות את ה-30 שנה האחרונות. ולכן רק הוסיף
בצעקה: תהיו פשוטים, זה רק לטובתכם. ואז לחש בשקט לרוטי באוזן
בלי שאף אחד ישמע: אני מצטער שלא ראיתי את היופי שבפשטות קודם,
רץ אל קצה המצוק וקפץ.